בפסטיבל הבירה שנערך לפני כשבוע ירושלים, הייתי לראשונה בעליו הגאה של דוכן תצוגה. במשך שלושה ימים תמימים, או למעשה ערבים, מכרנו לקהל הירושלמי הצמא את הרעיון של בירה ביתית ובירות פרמיום ישראליות. ביום הראשון הבאנו סנדביצ'ים מהבית, ביום השני הלכנו לאכול בקולוני - בר מסעדה מאוד יפה ולא רע בכלל, שנמצא ליד מתחם הרכבת - אבל בערב השלישי נשברנו, ורכשנו את מנת המעורב התאילנדי מהדוכן הרלוונטי - משהו "מוקפץ", כזה או אחר.
המנה היתה עמוסה בכל טוב הארץ - ירקות ונבטים, פטריות ונבטוטים - ומעל לכל, בלטו בצבען החום כמה לשונות ארוכות של מה שהיה נראה כמו בשר חתוך דק. "שים לב, זה עשוי מסויה", אמר שחר הרץ ידידי לענייני הבירה, בטון שנשמע מזועזע משהו.
האמת שלא פעם תמהתי לגבי זהות הפרוסות החומות המוזרות האלה ומה מסתתר מאחוריהן. אין לזה ממש מרקם של בשר, או יותר נכון, יש לזה מרקם של בשר שצלו אותו יותר מדי: זה צמיג ו"נשיך", אבל לא מי יודע מה לעיס. זה מאוד מזכיר את פרוסות הבשר הדקות שמגישים בתאילנדיות, תחת השמות "בקר בפלפלים", או "צ'או מיין בקר" ודומות להן. "משהו בשביל לתרגל את הלסתות", אמר שחר ידידי, אבל המשיך ללעוס ברעב. אני הסתכלתי על החומ-חומות, ונזכרתי בתוגה במשהו אחר לגמרי: בטשולנט של ויטה.
פעם - והאמת שאני חושב שקופסאות השימורים האלה עדיין קיימות - היה לויטה מוצר שימורים בשם הזה. "טשולנט משומר". האמת שזה לא היה מי יודע מה רע, והיינו נוהגים לקחת פחיות של זה לטיולים. היתרון הגדול של השימור הזה היה שאפשר היה לאכול אותו גם קר. מה שכן, בכל השנים שאכלתי את זה, היה שם מרכיב אחד שלא ממש הבנתי מהו.
אלה היו קוביות של "אוכל", שהיה להן מרקם ספוגי במקצת. משהו שהזכיר פטריות, אבל לא היה פטריות. בשר זה בטח לא היה – ואם כן, אני בהחלט אשמח
לפגוש את עדר הפרות הזה - כך שנשארה רק אופציית הסויה, או החלבון המעובד. בקיצור, בכל טיול שני שבו ליוו אותנו הפחיות האלה, הארוחות הסתיימו בויכוח על מקור הקוביות המוזרות ובבחינה מדוקדקת שלהן בעזרת פנסים, סכינים ואולרים שוויצריים, מה שכמובן לא הוליד תשובות. אני החלטתי לקרוא לזה "משהו במסווה של פטריות" ולעזוב את זה לאנחות.
השבוע נוצר לי משולש חדש, שמורכב מדמוי-בשר-דמוי-פטריות-דמוי-נקניק. המשולש הזה התחברה אחרי שמצאתי ברשת תמונה של צלם בשם ג'ייסון פרי, שמלבד העובדה שהוא מצלם לפרנסתו, יש לו גם אג'נדה חברתית-סביבתית.
הצילום הוא של Billy Clown - נקניק שמיועד לילדים, עליו חתומה רשת סיינסבורי'ס הבריטית. פרי הוא אמריקאי שחי בבריטניה, ואני יכול לתאר לעצמי את התגובה הראשונית של מי שבא מרקע "סביבתי", ומוצא את עצמו מול הדבר הזה.
בעיני, זהו האוכל המעובד האולטימטיבי. זאת פסגת היצירה של תעשיית המזון המודרנית, עם אמירה שאין כמוה: תשמעו, זה אוכל מעובד, זה עשוי על טהרת האתם-לא-רוצים-לדעת-מה-שיש-פה, בתוספת חומרי צבע, טעם וריח מצומח (לשם תקינות פוליטית), ועכשיו תלכו ותאכילו את הילדים שלכם בזה.
בעוד שחלק מיצרני השניצלים המוכנים והכתיתות מנסים לשכנע אותנו שמלבד כל מיני דברים אחרים, יש בכתיתות שלהם גם עוף, ומנסים לתת להן מרקם וצורה של משהו כזה, הנקניק הזה לא מתחבא, לא מצטעצע ולא מנסה להיות מה שהוא לא יכול להיות. זה מזון מעובד וזהו. נראה לכם? אתם רוצים לקנות? תקנו. לא בראש שלכם - יש פסטרמה אחרת ליד. לצורך העניין הזה זה לא כמו "הצהובה הטובה", שמנסה להראות כמו גבינה, או "גבינה" שהזריקו לה שומן צמחי - אלה מתחבאות. פה יש אוכל נטול פוזה, עם מטרה אחת: להימכר.
קהל היעד כאן הוא כמובן ילדים. האמירה של הנקניק הזה - ואגב, בנקניקים יש מכל טוב הארץ (בלשון סגי נהור) - היא "אם הילד שלך לא רוצה לאכול נקניק, בוא ופתה אותו עם המוצר החביב הזה". משהו כמו "בוא נעשה משהו מהברוקולי או מהתירס או מהעוף, שיהיה לו מרקם וצורה של אוירון, אוטובוס או קופיף". אוירונים וקופים כל ילד אוהב לאכול.
ביפן, קופסאות האוכל לבית הספר - הבנטו בוקסס - בנויות כך שהאוכל שבהן ישעשע ויבדר, ויפתה את הילד לאכול. זה בסדר, כי זה עשוי מאוכל אמיתי: מירקות, מאורז, דגים... מה שלא יהיה. ילדים מתרגלים לטעמים ולמרקם של אוכל טרי. סבבה.
מה שקורה בחברה המערבית, הוא שבגלל הפחד שלנו כהורים, שמא הילד לא יאכל את הברוקולי, אנחנו מחפשים את ההסוואות בצורת שינויי צורה, טעמים ומרקם; אנחנו מנסים להחביא את האוכל בצורה שבעצם מייתרת את המקורות שלו. התעשייה משתפת פעולה עם המגמה ההורית הזאת, ועם העדר זמן בישול איכותי, אמצעים או ידע, ויוצרת כל מיני כתיצות - כתיתות וקציצות - ונקניקי בילי הליצן. במצב כזה, למה שילד שמתבגר, יחפש את המקורות?
אנחנו רצים להחביא את האוכל, על מרקמיו ואיכויותיו, ומגדלים פה - ובכלל, בעולם - דור חדש שלא ידע מה זה אוכל אמיתי. אניכבר לא מדבר על העדר כלי אוכל מארוחות מזון מהיר, תעזבו, זה כבר מאחורינו. אני מדבר על ילדים שגדלים לגיל חטיבת ביניים או תיכון, בלי להזדקק אף פעם לשרותיו הטובים של סכין אוכל; האוכל שמוגש להם הוא כבר כל כך מעובד, חתוך וקצוץ, שהוא כמעט גם לעוס. בעוד שני עשורים, ילדי הנקניק הזה יהיו הורים או בדרך להורות. אם בכלל יהיו אז ירקות טריים, ולא חשובה האיכות שלהם כבר, אני לא בטוח שהם יחושו שיש להעדיף אותם על פני מזונות מעובדים. הם אולי ידעו, אבל יהיה להם הרבה יותר נח להאכיל את הצאצאים ב- soylent green, מאשר בפלפל ירוק, עגבניה או מלפפון. נקניקי בילי הליצן יצחקו עליהם מכל מדף ובכל ויטרינה, ויהיו עדיפים על כל נתח בשר שהוא. זה כבר לא פסטה בצורות של אותיות או חיות. זה בטח לא עוגיות בצורות. זה הרבה יותר מסוכן.
פעם, בימי הטשולנט של ויטה, ואפילו היום, בתקופת המוקפצים, היה צורך להסוות את תחליפי הדברים האמיתיים, כדי שנחשוב שאנחנו אוכלים את הדברים האמיתיים. עכשיו, עם כל הניתחונים, השניצלונים והנקניקונים, מנסים למכור לנו תחליפים שכביכול משמשים הסוואה למוצרים האמיתיים, כדי שהילדים - ואנחנו - נסכים לאכול אותם. בזה שאנחנו משתפים פעולה עם הדברים האלה, מסכימים לכל הכתיתות עם התירס והסויה, "קציצות הדגים והסרטן" מבוססות הסורימי (חלבוני דגים מעובדים) ופרוסות ה"בקר", אנחנו פותחים דלת ליותר ויותר מוצרים בסגנון של בילי הליצן, מוצרים שבהם לא תהיה בכלל משמעות לרשימת המרכיבים, כיון שלא יהיה להם שום ערך כלשהו, מלבד הערך הבסיסי של בידור העיניים ונישנוש הרעב.
