זה לא הקול
התערוכה "קולות של שתיקה" היא ניסיון לעסוק במה שנמצא ברובד המשני, לכאורה, של האמנות הפלסטית – בקול ובהיעדרו. זו לצד זו שוכנות כאן עבודות שהנושא שלהן הוא קול או רעש ואחרות שבהן הקול עצמו מייצר ניכור
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מסומן בסל התרבות המקומית כמקום שניתן לראות בו, אמנם לפעמים באיחור מסוים, הרבה וידאו ארט, אמנות שרפרודוקציות מתוכה אינן יכולת לשקף דבר ויש לראות אותה במקור. האפשרות של הישראלי המתעניין ושאינו נוסע מדי שנה לתערוכות אמנות בינלאומיות לעקוב אחר מופעים ותמורות בעולם הווידאו, מתקיימת בארץ באופן אקראי בלבד, מלבד במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. מה שמובן מאליו במדינה אירופאית פתוחת גבולות קורה כאן רק פה ושם, בחסדי נדבנים ואספנים ובמשהו שנראה כמו הפתעה, מתנת חג מולד שאין יודע במה זכינו. כך, למשל, הנצו מיכל רובנר ואחריה שנטל אקרמן במוזיאון תל-אביב. לא כחלק ממגמה או קו, אלא כי התאפשר.
מבחינה זו, בהרצליה מתקיימת הבטחה. המוזיאון נערך אדריכלית כך שיוכל להציע למבקריו צפייה נוחה בעבודות וידאו וגם בתערוכה הנוכחית זהו המדיום השולט. התערוכה "קולות של שתיקה" היא ניסיון לעסוק במה שנמצא ברובד המשני, לכאורה, של האמנות הפלסטית – בקול ובהיעדרו.
מתוך עבודה של יורי לידרמן. הקול והיעדרו
משהו בנשמת הצילום חסר
סדרת הצילומים של רועי קופר, הממוסמרת ללא מסגור אל קיר הבטון בכניסה, היא אפשרות מתקבלת על הדעת לפתיחת תערוכה כזאת. זוהי סדרה ראשונה שלו, מתוך שלוש שמשתתפות בתערוכה, ובחירת הנושא, אגף נטוש במחנה השבויים אנסאר, נכונה לדיון. העבודות צולמו בשנת 2003, בפורמט מרובע שמכתיב באופן נוקשה את גבולות התמונה. המחנה מצולם מבחוץ, בכמה מהצילומים המבט מעט מלמעלה ובקבוצה אחרת במבט פרונטלי. בכולם נשמר קו אופק כמעט אחיד. בחלק התחתון של התמונה – מבנים ישנים, סבך גדרות וחלודה, שיחים יבשים ושרידי מטפסים עקשניים, בקונטרסט גבוה ובצבעוניות קשה. בחלק העליון – עננים לבנים נוסעים על תכלת שמים. לקופר יש שפה פרטית משלו ומפעם לפעם הוא נראה מפליג לאיזה חיפוש לא לגמרי נהיר.
בניגוד לסדרות אחרות, מאוחרות יותר, שהוא מציג בתוככי המוזיאון, משהו שקשור בנשמת הצילום חסר כאן. בעבודה אחרת שלו בתערוכה הוא מציג שורת צילומים מרוחקים של בסיס צבאי על סימניו: דגלים וגדרות, אוהלים ואנטנות, המצולם ממרחק רב, בקצה של נוף כפרי פסטורלי. בין השדה המוריק לבסיס אפשר להבחין ממרחק בשורת פרחי חמנייה קמלים בחום. כאן העבודה מעודנת ומורכבת יותר ועולות ממנה יותר שאלות הנוגעות לנוף ולניכוסו, ליופי ולאלימות המובלעת בו.
הבוקר שלמחרת מותיר ריקנות
רוב התערוכה מורכב מעבודות וידאו. מלבדן יש בה שני מיצבים גדולים, של נעמה צבר ושל ליונל אסטב, הממלאים את החללים הגדולים המרכזיים של המוזיאון. "פרחי סלע" הוא שם המיצב של אסטב, אמן בלגי שתלה באולם הגדול והמואר שבעה מבנים מרהיבים המזכירים סביבונים-מוביילים-נברשות אווריריים, עשויים חרוזים צבעוניים שזורים על חוט. הם תלויים מהתקרה הגבוהה עד לרצפה וכל אחד מהם סובב סביב עצמו בקצב משלו, בעזרת מנוע חשמלי קטן. הזמזום הדק של המנועים הוא רחש לוואי יחידי בתוך החלל הבהיר והחגיגי, כמו הדהוד רחוק ליריד שעשועים ממקומות וזמנים אחרים.
מיצב של נעמה צבר. כל הרוקנרול שהיה פה פעם
החלל שנעמה צבר הציבה נועד למופע רוק. היא יצרה מבנה גדול דמוי מזוודה שחורה פתוחה לרווחה, מרופדת קטיפה אדומה. על גבי המזוודה הפתוחה ניצבת מערכת תופים. בסיס המזוודה בנוי כך שיש בו גומה לכל חלק במערכת. גם כאן, כמו בעבודה של ליונל אסטב, נשאר השקט בהווה כקצה לכל הרוקנרול שהיה שם פעם. אם המיצב של אסטב מדבר מתוך עולם בהיר של אגדה, כנגדו העבודה של נעמה צבר מדברת מתוך תרבות של לילה ומועדונים שהבוקר שלמחרת מותיר אותם ריקים ונטולי חיים. למרות השקט המילה "מיותם" לא נקשרת לעבודה הזאת. להיפך, יש בה קבלה של ארעיות כעובדה ואפילו איזו נחיצות עכשווית לזוז הלאה בזמן ובמקום.
הווידאו-ארט הוא תלוי תרבות
בפרפראזה על דמעות של שתיקה, התערוכה "קולות של שתיקה" באה להתייחס למימד הווקאלי של יצירת האמנות. תחת תקרה רחבה כל כך יכולות לשכון יחד עבודות שהקול הוא הנושא שלהן, עבודות אחרות שהרעש כמושג הוא הנושא שלהן ואחרות שבהן הקול עצמו מייצר ניכור. כזו היא עבודת הווידאו של קבוצת Escape Program ממוסקבה בעבודה פשוטה וחכמה, רביעיית מיתרים מנגנת דבר מסוים שניכר על פניהם שהוא הרמוני, דרמתי ומלא רגש (בטהובן), כשהמוסיקה המושמעת היא של שוסטקוביץ, ונושאת אופי אחר לגמרי (המנוגן ולא נשמע הוא בטהובן). יש בעבודה צניעות בלתי מתיימרת ויכולת לנסח אמירה רחבה באמצעים פשוטים. Escape היא קבוצת אמנים הפועלת יחד זה זמן, מפעילה כמעט כל מדיום אפשרי ומנהלת דיאלוג רחב עם העולם הקלאסי.
יותר מכל מדיום אמנותי אחר, הווידאו-ארט הוא תלוי תרבות ומדבר בשפה הקשורה לגמרי בארץ מוצאו. יש בתערוכה עבודות שנראה שיכולת הקריאה של הצופה המקומי בהן תהיה מוגבלת ולכן תישען יותר על מימד חווייתי. דוגמא לכך היא העבודה "שנה טובה" של ג'ון נגויין-האטסושיבה הווייטנאמי, שביים סצנה תת מימית מרהיבה, אלגוריה לאירועים טראומטיים בין הצפון לדרום בחורף 1968. העבודה מלאה בתנועת גוף ובצבעוניותו של הדרקון, מצולמת וערוכה בידיים אמונות ומעוררת השתאות, אבל גם אחרי דף המסביר את סמליה, היא נשארת מקודדת לעיניים מערביות.
יש במקבץ עוד מספר עבודות וידאו, מהן של מירצ'ה קנטור מרומניה, שעבודה אחרת שלו מוצגת כעת גם במוזיאון תל-אביב, ותיעודי מיצגים פוליטיים של פילאר אלבראסין מספרד. רוב העבודות בתערוכה נוגעות בנושא בעיקר ברמה מושגית. אולי מוטב לא לצפות שמקבץ תערוכות יחיד יעמיק את הדיון המתבקש באינטימיות של המבט ובמקומו המתערער של הפרטי.
