שלום ולא לאטריות

בליג'יאנג יש זוג לגמרי לא צעיר, שמסתובב בבתי קפה בכל פינות העיר. אף פעם לא שאלתי איך קוראים להם, אני פשוט קוראת להם "הציידים", על שם מקצועם - לצוד תיירים. לה יש גזרה מלאה, סינר נצחי וחיוך שמנוני, לו יש חליפה ושפם. ביחד הם מסתובבים בסמטאות העיר העתיקה, מאתרים את עגולי העיניים, ופונים אליהם, תמיד באותו הנוסח: "Helloooo, I am local guide and also have a car. Where you want to go today? Snow moutai?".

אני פוגשת את הזוג המוזר לפחות פעמיים בשבוע בשנתיים האחרונות. בכל פעם הם פונים אלי, בכל פעם אני עונה בסינית שאני גרה כאן, שאני מדריכה בעצמי, אין לי צורך מיוחד במכונית כרגע, ולא התכוונתי ללכת לשום הר. אנחנו נפרדים בידידות עד לפעם הבאה, שבה כל הדיאלוג מתחיל מהתחלה.

זהירות, מלכודות תיירים (צילום: רחל בית אריה)

אין פה מוזיקה טובה

לחיות בשנגרילה נשמע כמו להגשים חלום, וזה אכן כך. אבל גם בגן עדן יש חוסרים. אפשר לצאת לטיולים מרתקים כל שבוע, להגיע לכפרים מעניינים, לראות תרבויות עתיקות ולנשום אוויר פסגות בשבילי עיזים בין ההרים, אבל אם רוצים לראות סרט, למשל, צריך לבחור בין עותק די.וי.די מזויף באיכות מפוקפקת, לקולנוע היחיד בעיר, שמציע בעיקר סרטי קונג פו הונג קונגיים, או דרמות דלות תקציב על המלחמה ביפנים.

כנראה שהגיע הזמן ליפול מגן עדן (צילום: רחל בית אריה)

קשה גם להשיג ספרים טובים, קשה לשמוע מוזיקה טובה, אין תיאטרון, ומי שזקוק למידע, בעיקר מהסוג הרגיש שנכללות בו המילים "טיבט", "טייוואן" או "דמוקרטיה", מגלה במהירות שרוב אתרי האינטרנט הרלוונטיים חסומים באדיבות ממשלת סין. הרבה יותר חמור מכל זה הוא הקושי התמידי להשיג לחם אמיתי, לא מאודה, לא שמנוני, ולא בצורת אורז.

-"כן. הגיע הזמן".

-"ומתי את חוזרת?"

-"אני מקווה לחזור לביקור מתישהו, אבל באמת שאין לי מושג".

ג'י-ני מחייכת בידענות וקובעת בטון סמכותי: "את עוד תחזרי. כולם חוזרים לכאן".

יום אחרון ופרידה

מחוז יוננאן ידוע בסין כמחוז של 18 המוזרויות. 18 תופעות ייחודיות למחוז, שסינים אחרים מסתכלים עליהן בפליאה. למשל, כובע הקש המחודד שמשמש כמכסה, לא לראש אלא לווק או למאדה במבוק. למשל, רכבות שנוסעות לאט יותר מאוטובוסים, למשל או-ווי שמתעקשים לגור בהרים ולא במקום כמו שאנגחאי, שאפשר לעשות בו כסף. חרוז מקומי קובע ש"ליוננאן יש שמונה עשר מוזרויות, אבל מתוך עשרה אנשים שיראו אותה, תשעה יתאהבו נואשות". בפעם הזאת, אני שמחה להיות חלק מהרוב.

וזה הכל מליג'יאנג, עד הפעם הבאה. מי שמכיר מקום להשכרה בארץ הקודש מתבקש ליצור קשר. הדרישות פשוטות: שוק ירקות ליד הבית (כולל שורשי לוטוס כמובן), מסעדה סינית טובה בקרבת מקום, ונוף לשולי ההימלאיה בימים בהירים. תודה.

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין - לחצו כאן