| |
הקו שבין בנגקוק, בודפשט וירושלים
ההפיכה בתאילנד והמהומות בהונגריה מבטאות, כל אחת בדרכה, את אובדן האמון של הציבור בשלטון שלו. אובדן האמון במנהיגות התרחש גם בישראל, אלא שאצלנו הספינים הפכו למכשיר השלטון המרכזי והייאוש הפך לתגובה הנפוצה ביותר ברחוב הישראלי
קשה שלא לזהות את הקשר הדקיק, שמחבר בין המהומות בהונגריה, ההפיכה הצבאית בתאילנד ותחושת המיאוס ששלטת בישראל עם תום תשס"ו. זהו הקשר של מערכות שלטוניות, המאבדות את אמון הציבור, בגלל שנבחריהן עוברים את הגבול.
לא רק בישראל יש למנהיגות בעיות אמינות. זה קורה במקומות רבים, ואחד הכוחות המאזנים את בעיית ההנהגה היא חברה אזרחית חזקה. אלא שבמדינות הנמצאות בשלב מוקדם של התהוות חברה אזרחית משמעותית, חוסר האמינות של ההנהגה גורר השלכות מסוכנות למרקם החברתי כולו.
בישראל, למרות שהיא משתייכת למדינות המפותחות, החברה האזרחית חלשה עדיין, ולכן אינה מצליחה להתמודד באופן ראוי עם הקלקולים השלטוניים. הפיתרון התאילנדי של שימוש בצבא אינו רלוונטי אצלנו, למרבה המזל. גם מהומות המונים אינן בגדר פיתרון מומלץ למצב, למרות שיש ביכולתן לטלטל את המערכת, כפי שראינו לא מכבר בצרפת.
שיפור כלשהו, אם ייתכן כזה, אפשרי רק כאשר החברה האזרחית תצליח לכפות על המנהיגים להכיר בבעיות האמינות שלהם, הנובעות מקלקול עמוק, שבין הסיבות להיווצרותו - תחושת העליונות והביטחון המופרז, שהנבחרים יכולים להרשות לעצמם הכל, ולצאת מזה בשלום.
ההונגרים, שלא אהבו את הווידוי של ראש הממשלה, לפיו הוא שיקר ביודעין לגבי המצב הכלכלי של המדינה בעת הבחירות, יצאו לרחובות. למרות שבתחילה נעשה ניסיון לבטל את משמעות ההפגנות ולייחס אותן לבריונים או ניאו-נאצים, בשלב זה כבר ידוע, שהיום (ה') צפויה הפגנת סטודנטים גדולה, ובשבת - עצרת המונים. וראש הממשלה? מפלגתו תומכת בו תמיכה גורפת.
גם נאמני ראש הממשלה התאילנדי תומכים בו תמיכה גורפת. במיוחד אם הוא יצליח לספק להם תעסוקה בגלות לונדון, שבה הוא בחר לשהות אחרי הביקור באו"ם, בניו יורק. בעולם המערבי מגנים את ההפיכה, וקוראים להחזיר את השלטון למי שנבחר באופן דמוקרטי. אבל העם התאילנדי, כך נראה, נושם לרווחה, למרות ששוב עלה הצבא לשלטון. בינתיים, נפטרו התאילנדים ממנהיג שנתפס בעיניהם כמושחת, שחצן, עשיר וכוחני.
בישראל של ערב ראש השנה תשס"ז, יש למנהיגות בעיות אמינות דומות. הם נתפסים כשחצנים, עשירים וכוחנים. קשה להאמין, שהם יכולים לעשות משהו כדי לשנות את המצב ולהחזיר את אמון הציבור. התוצאה המדאיגה תהיה, שהימנעות מהשתתפות בבחירות תחמיר עוד יותר. אפילו בחירת המחאה של הצעירים במפלגת הגמלאים לא תחזור על עצמה. הבדיחה מיצתה את עצמה.
הציבור הישראלי מצביע ברגליים לא רק בבחירות. תחושת הייאוש גורמת לאנשים להרגיש, שממילא אין סיכוי לשינוי, ולכן הם אינם טורחים לנסות ולחזק את החברה האזרחית או לקוות לעתיד טוב יותר.
הטענה הנפוצה ביותר שנשמעת היום היא, שאין על מי לסמוך. שהציניות של ההנהגה הגיעה לשיא, והם עושים מניפולציות מילוליות עם רעיון האחריות, רק כדי לעשות רושם שיש להם שפה משותפת עם הציבור.
קשה לדחות את הטענה הנפוצה, שההנהגה צינית וגם אם הנבחרים מדברים על אחריות, הם עושים בסופו של דבר את מה שבא להם. קשה לדחות את הטענה הזו, במיוחד כשהרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, מתראיין במשך שעה בטלוויזיה, ולא עונה בעצם ולו גם על שאלה אחת. אבל דבר אחד הוא אומר באופן ברור: אני לוקח אחריות, ולכן אני נשאר. קשה לדחות אותה, כשגם ראש הממשלה לוקח אחריות, ונשאר. ובהרמת כוסית של קדימה בגני התערוכה, נוכח הורים שכולים ומילואימניקים שתובעים את הסתלקותו, הוא מודה לאלוהים: "ברוך השם, רוב הנוכחים חושבים אחרת". אכן, גם הוא נהנה מתמיכה מפלגתית גורפת.
אבל במציאות האחריות הישראלית, לא חייבים לזכות בתמיכה גורפת, כדי לשמור על הכסא. נשיא המדינה, הממצה כל תו ופסיק ברעיון של חפות עד שלא הוכח אחרת, כבר יודע בלי צל של ספק, שאין לו תמיכה, ובכל זאת הוא לא זז. והח"כים, שבכוחם לפתור את הבעיה, בורחים מהאחריות הזו כמו מאש. הרי ממילא זה יקרה בעוד זמן קצר, אז למה להם להיות הלא נחמדים?
קרן האור היחידה בחשכה הגדולה, שירדה על ישראל, הייתה אמש (ד') בטקס חלוקת האותות של עמותת אומ"ץ, שניתנו ליחידים ולגופים, הלוחמים ללא לאות נגד השחיתות.
המלחמה נגד השחיתות בישראל תהיה קשה, ארוכה וסיכוייה קלושים, אם הציבור לא יצליח להתנער מהייאוש ולהבהיר למנהיגים, שדרכם אינה דרכו, ויתבע להחזיר למרכז השיח הציבורי את המוסר, ההגינות והאחריות. זה קורה במקומות אחרים בעולם, זה יכול לקרות גם אצלנו.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
