חשבון נפש בבלוקבסטר?
צמח פה דור שלא יודע לקרוא בסידור, שמחפש דיל של הרגע האחרון לטוסקנה או מרמריס. אבל אף מטרופולין בעולם אינו דומם כמו תל-אביב ביום האחד הזה של השנה היהודית. הרב של שהם והיסטוריונית מקבוצת חולדה כותבים על יום כיפור שלהם
| פניה עוז-זלצברגר |  | דוד סתיו | | | | |
פניה עוז-זלצברגרדוממות ואת רשות הרבים פנויה ומהורהרת. כאילו אמרה ישראל החילונית, בהחלטה קיבוצית, רב-דורית ועממית לגמרי, שזוהי דרכה שלה לתנות תוקף קדושת היום. החילוניות הישראלית אינה כולה חולין, כשם שהדתיות אינה כולה קודש. רגע של קדושה יכול לבוא עליך סתם בפינת רחוב תל-אביבי. אגב, השיר של שלונסקי הוא "בואי כלה". מילותיו זמינות באינטרנט, וממתינות לכל חילוני או דתי שעוד דולקת אצלו מנורה בנפש.
ד"ר פניה עוז-זלצברגר, היסטוריונית של המחשבה המדינית חזור למעלה
גדלתי בקיבוץ חילוני, קבוצת חולדה, ועד היום אני חושבת שבקיבוצים נוצרו חגי ישראל שאין להם אח ורע. חגים חילוניים מלאי קדושה טרייה, רחוצה וריחנית, חגים יהודיים עם משאות-נפש אוניברסליות. בעיקר הפליאו לעשות בחגים החקלאיים, שהוצאו מן הנפטלין של הגולה ונהיו שוב ישראליים-חושניים, עם ריחות הדס חריפים וענפי שקדיה לבנים, עם סלסלות ביכורים של ממש, ראשית ירקות הקיץ וראשית קציר. גם ליל הסדר הקיבוצי היה נפלא ומוזיקלי וצנוע, עם הגדה מודרנית ששילבה רבנים עם פילוסופים אירופים ומשוררים עבריים.
בקיבוצים חיו אמנים רבי השראה וענווי עולם, שכתבו לחנים משלהם לזמירות הישנות. ואמרנו שם שירה חדשה, משפחות משפחות ועַם רב, אבל בלי אף רב. אז לא הבנתי, אבל באמת חצו שם שנית את ים סוף. כמו שכתב אברהם שלונסקי בשיר הכי דתי והכי חילוני של הציונות המוקדמת, שירם של החלוצים אל האלוהים שהשאירו אצל הוריהם בעיירה: "נשינו היפות תדלקנה הנרות, ואנו נברך על החלה... אנחנו ראויים לשבת ראשונה במשתה שבתך הגדולה".
אבל יום הכיפורים החילוני הוא יומה של ישראל העירונית, לא הכפרית. בקיבוץ זה היה רק שבתון שקט במיוחד - מלבד אותו יום כיפור ארור ב-1973. לעומת זאת, העיר הישראלית ביום הכיפורים היא פלא. אף מטרופולין בעולם, גם לא ב"יום ללא מכוניות", לא דומם כמו תל-אביב החילונית והשוקקת ביום האחד הזה של השנה היהודית. נכון שהרחובות מלאים מטיילים וילדים על אופניים. אבל גם להם היום הזה יחיד במינו. המבוגרים משתאים על יופיה השלו של העיר, יופי סודי של פעם בשנה, ועושים בדרכם הפרטית את חשבון הנפש שלהם. הילדים מתגלגלים על פני בתי-הכנסת ושומעים את התפילה ואת התחינה, ורואים את בני גילם הלבושים לבן וחבושים כיפה. משליכי האבנים לא חילוניים הם, וממילא בטלים בשישים. שני חצאיו של העם הזה מביטים זה בזה כאילו שני מעגלים חשמליים, שהיו סגורים בתוך עצמם כל השנה, נפתחים לרגע ושולחים זרמים ברחובות הערים.
אני במעגל החילוני, ואין בי קינאה, לא התנצלות ונמיכות-רוח ולא עוינות או זרות, כלפי ההולכים אל בית-הכנסת. יש בי אהבה-מילדות לקדושה החילונית שלימד אותי הקיבוץ, למיזוג המופלא ההוא של שירה ישנה וחדשה. ושלונסקי כתב: "ומי אשר הדליק המנורה בנפש, הוא ייצק השמן לאורה". אם התכוון לאלוהי ישראל או לאדם המכונן את אמונתו-שלו, הקורא ישפוט.
כמה כבירה המסורת הלא-כתובה ולא-נחקקת, שגורמת לרוב העצום של יהודים ישראלים להשאיר ביום הזה את המכוניות
הפאנל הקודם
האפיפיור של כנסיית המשפט?
ישראל אייכלר, שלמה כהן
נושא הדגל של הדמוקרטיה, זכויות האדם והשוויון לנשים ולמיעוטים - או שליט יחיד מעל ראשה של כנסת נבחרת, המבטל חוקים כראות עיניו ועוקר כל זכר למסורת ישראל? שבוע אחרי הפרידה מאהרן ברק, שופטים ראש לשכת עורכי-הדין ויו"ר המרכז להסברה יהודית את האיש ומורשתו
דוד סתיו
לפני 15 שנים השתתפתי בסימפוזיון שנערך לפני קצינים צעירים, שבין השאר נטל בו חלק ההיסטוריון והסופר מוקי צור מקיבוץ עין-גב. צור סיפר באותו המעמד סיפור על שני אחים, בני העלייה השנייה, שעזבו את ביתם החרדי בגולה הדוויה ועלו ארצה. בהגיע יום הכיפורים, יצאו השניים אל הגורן ושם נזכרו בגעגוע באווירת היום הקדוש, כפי שחוו אותו בגולה בבית אבא שנטשו. נטלו השניים כינור והחלו מנגנים את כל ניגוני התפילות שאותם זכרו בעל-פה. לימים, כך סיפר מוקי צור, חזר אחד האחים בתשובה, הפך ליהודי-חרדי וניתק את קשריו עם האח החילוני. בערוב ימיו, לפני הסתלקותו מן העולם, קרא לבני ביתו ולאחיו החילוני, ואז אמר להם בהתרגשות רבה: "אמנם, אני שומר מצוות הרבה שנים ועברתי לפני התיבה זה כמה עשרות שנים, אולם יום כיפור טהור ואמיתי כל-כך, כמו אותו יום כיפור בגורן, מעולם לא היה לי".
הניגוד שבין הצורך האמיתי של כל אחד מאיתנו לעשות את חשבונו עם עצמו, ומאידך ההכרה שאיננו מסוגלים לעשות זאת לבד, ועל אחת כמה וכמה לא לעיני אחרים, שאינם בהכרח טובים מאיתנו. במצב שבו כל בני-האדם מרגישים עצמם שווים, לא יכולה להתקיים מציאות על הכאה על חטא. כאן מתחיל הפלונטר וכאן הוא גם נשאר.
חזור למעלהמגמת הסיפור הייתה ככל הנראה לטעון כי אפשר (ואולי אפילו עדיף) יום כיפור נטול ריטואלים דתיים מחייבים. ההליכה לבית-הכנסת; התפילות הארוכות; הווידוי הארוך החוזר ונשנה כל-כך הרבה פעמים - לכאורה, כל אלה מיותרים. מי שרוצה לעבור תהליך של ביקורת עצמית וחשבון נפש, הרי שהדרך העדיפה היא זו האישית-חילונית, שאינה צריכה מסגרות של מקום וזמן מחייבים. אלא שהסיפור אולי יפה ומרגש, אולם הוא איננו עומד במבחן המציאות האנושית בכלל והישראלית בפרט.
הסיפור אינו רלוונטי, משום שכבר מזמן תמו מן הארץ אלו שזכרו את ניגוני בית אבא, ובמקומם צמח כאן דור שאפילו אינו יודע לקרוא בסידור. הוא תלוש מהמציאות משום שאת הכינורות הנשמתיים מחליפות כיום ספריות גדולות לקלטות וידיאו ותקליטורי DVD, שדואגות לבידור קליל שיעביר את הזמן והצום. הוא מופרך בעיקר כשנזכרים בשפע טיסות השכר והדילים של הרגע האחרון, שגם השנה מציף את העיתונות בימים שלפני יום כיפור. אותם דילים שהפכו את מרמריס, טוסקנה וטנריף לתחליף לחשבון הנפש בגורן.
אולם לא רק בשל הסיבות הללו, הטכניות לכאורה, הופך הרעיון שמאחורי הסיפור למופרך. הוא כזה בעיקר בשל
פרשת השבוע
שבת שובה: החטא וכפרתו
בני לאו
רגש האשם נדחק לרוב הצידה על-ידי מערכת של מגננות ותירוצים. לעולם התשובה צריך הרבה יותר אומץ
מצד שני, והואיל ומחויב הדבר שחשבון הנפש ייעשה, נראה שלא נותר לו לאדם ברירה אלא לעמוד כדל וכרש מול בוראו, כאשר שניהם יודעים את האמת היחידה והצרופה על הטוב כמו גם על הרע. מי יוכל לחדור ללבו של אדם ולומר אם היה עסוק ביצירת ספינים או בהצלת אומה? מי יוכל לדעת אם כשנסענו במהירות מופרזת בכביש, היה זה אירוע חד-פעמי, או שמא ביטוי לנהיגה פרועה ושיטתית?
זאת בדיוק הסיבה בגללה גם מי שאינו פוקד את בית-הכנסת מסיבות שונות במהלך כל השנה, ואף איננו מקיים את מצוות הדת, שייך אל בית-הכנסת ביום הכיפורים. כולנו שייכים לבית-הכנסת כי שם העם היהודי מתייחד עם עצמו ועם זהותו במשך שנות קיומו. בדיוק את בתי-הכנסת הללו רצו אויבינו במהלך כל הדורות להחריב, ואין מי שלא הזדעזע כשראה את הברברים שורפים את בתי-הכנסת של גוש קטיף, או 70 שנה לפני כן - בליל הבדולח בגרמניה. כולנו הולכים לבית-הכנסת כי לכל אחד יש מחויבות לנשמתו, ולא רק להנאותיו החומריות. כולנו מתפללים בבית-הכנסת, כי לכל יהודי שמורה הזכות להתפלל ולהרגיש קרוב לאלוהים. כולנו נעמוד בבית-הכנסת דוממים כאשר יזכירו את שמות חללי צה"ל, ביודענו שבמקום וברגע הזה עוסקים בנשמה ובנצח. וכולנו נתרגשו כשבבית-הכנסת תישמע התפילה להחזרת השבויים הביתה, ושוב נרגיש כיצד אנו באמת עם אחד.
גם אחרי הניסיונות הרבים לקעקע את משמעות היום הקדוש הזה עבורנו כחברה, יבואו גם השנה ימי הכיפורים, ובתי-הכנסת המלאים מפה לפה יוכיחו שוב כי מרבית העם בישראל יודע להבחין בין עיקר לטפל ובין חולף לנצחי. יום הכיפורים של עם ישראל הוא הנצחי והמהותי, ורובנו חש זאת בעומק נשמתו. יום כיפור בנשמה.
דוד סתיו, רבה הראשי של שהם ורב ישיבת ההסדר פתח-תקוה
לפנייה לכתב/ת 
_o&91;1&93;_a.jpg "צילום: מיכל כרמון")
חצאי העם מביטים זה בזה
צילום: מיכל כרמון
מומלצים
