התפוד המכני
בספרה הראשון "שנת הבשרים שלי" עסקה רות אוזקי בתעשיית הבשר. בספרה החדש, "על פני הבריאה כולה", היא נועצת את שיניה הספרותיות בגידול תפוחי האדמה ובמזון המהונדס. התוצאה בשרנית ועסיסית לא פחות
בספרה הראשון "שנת הבשרים שלי" עסקה רות ל. אוזקי בתעשיית הבשר ובהרגלי האכילה הקרניבוריים של האמריקאים. הפעם היא נועצת את שיניה הספרותיות בגידול תפוחי האדמה ובתעשיית המזון המהונדס גנטית, והיא עושה זאת באותו כשרון שיש לה לארוג יחד את הדרמות האישיות עם אלה הפוליטיות, בצורה מורכבת ומלאה הומור והתוצאה בשרנית ועסיסית לא פחות.
גם ב"על פני הבריאה כולה" הגיבורה של אוזקי היא בת תערובת – בתם של אמריקאי ויפנית – כמו גיבורת "שנת הבשרים שלי" וכמו אוזקי עצמה. אלה שהפעם יש להכלאה הזו משמעות כפולה, משום שאוזקי מדברת על שונות של מינים וזנים, על הכלאות מכוונת שאנחנו מייצרים – בצמחים ובבני אדם גם יחד – ועל התוצאות החמורות שעשויות להיות להתערבות ברמות השונות של הבריאה, בין אם מדובר בפיתוח מכוון של זני על ובין אם מדובר בשימור המגוון הקיים בטבע. הגיבורה שלה, יומי פולר, ברחה מעיירת הולדתה הקטנה, השמרנית והמחניקה שבאיידהו כשהייתה בת 14, והיא חוזרת אליה כעת, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, כדי לטפל בהוריה הקשישים. האב, לויד, חולה בסרטן, והאם, מומוקו, לוקה באלצהיימר. המפגש המשפחתי הטעון וההזדמנות – שייתכן כי הוחמצה כבר – להשלים עם מאורעות קשים מן העבר, מהווים את הרקע לסיפור רב שכבתי ומפותל שבאמצעותו אוזקי מציגה את היתרונות ו(בעיקר) את החסרונות שבניסיונות האנושיים לשלוט בטבע תוך שהיא בוראת מבחר של דמויות צבעוניות ומעניינות, ומפגינה את יכולתה הווירטואוזית ליצור טיפוסים שאינם לגמרי טובים ואינם לגמרי רעים אבל תמיד יש בהם משהו מרגש, מפתיע או לפחות מסקרן מאוד.
דמויות עם צבע וריח
כשיומי פולר המתבגרת ברחה מהבית, זה היה אחרי רומן סוער עם אחד המורים שלה, שהסתיים בהפלה. אביה, אז מגדל תפוחי אדמה, חלש על אלפי דונמים ובאותה יד רמה ניהל את משפחתו. יומי חשה דחויה, יוצאת דופן ואף מוקעת בגלל ההחלטה שלה שלא ללדת את התינוק. שיבתה לאיידהו – מהוואי, שם ילדה שלושה ילדים לגברים שונים וניהלה אורח חיים בלתי מספק ומוטבל באלכוהול – מתרחשת אחרי שחברת נעורים שלה מאתרת אותה ומספרת לה על מצבם של הוריה. יחסי הכוחות בין הבת המורדת להורים המזדקנים משתנים, כצפוי, אבל לא רק משום שזו האחרונה נקראת הביתה לטפל בהם. אוזקי, בעדינות ובחוכמה, מדגישה את האופן שבו כל אחד מבני המשפחה האלה נחלש אבל גם התעצם עם השנים. יומי בנתה את חייה שלה והיא אינה שוב פרי חריג בערגות תפוחי אדמה חסרי זהות (כפי שחשה עצמה בילדות) אבל היא נזקקת להתקרבות הזו להוריה, גם אם היא אינה מסכימה לגישה הכמעט דתית שבה הם מנהלים את ענייניהם; האב גוסס, והאם תלותית מאוד, אבל במקביל הם נטשו את גידול התפודים והקדישו את חייהם להפצת זרעים של זנים נכחדים, וכתוצאה מכך הפכו לגורואים של קבוצת לוחמים למען איכות הסביבה, שבמטרה לפגוש אותם, עולה לרגל אל העיירה הנידחת.
גם המורה, שבעצם ניצל אותה מינית, נמצא שם – הוא שב לעיירה כאיש יחסי הציבור של החברה המוכרת לכל חקלאי המדינה זנים של תפוחי אדמה מועשרים בקוטלי חרקים, וכמוהו קייסי, חברת הילדות שהיחסים אתה מתגלים כפצע פתוח שהדרך לרפאו מורכבת, ולצדם מלוהק מבחר של דמויות אזוטריות של מפגינים מקצועיים, אידיאליסטיים אמיתיים, היפים, חקלאים שמרנים ואנשי עסקים תאבי בצע. אף אחת מהדמויות אינה שטוחה וקרטונית. לכולן יש צבע וריח וטקסטים חריפים או שנונים ואוזקי, שמקפידה להרביץ בנו כל העת את תורתה (בשורה אחת: האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי!) מקפידה בה בעת גם לא לרדד את הקונפליקטים שבהם היא עוסקת. הטובים שלה לעולם אינם טובים לגמרי, הרעים אינם שליחיו של השטן.
אוזקי מצליחה לכתוב על תעשיית המזון (המחירים שהיא גובה, הפגיעות שהיא פוגעת, הניצול שיש בה והתשוקות הנסתרות שהיא מעוררת בנו) בצורה מעוררת מחשבה וסקסית גם יחד. השפה שלה לעתים פיוטית אבל לעולם לא סנטימנטלית והיא מצליחה להימנע מהטפות, ולהישאר מותחת ומעניינת לאורך כל מאות העמודים האלה. ברור לגמרי שהיא עצמה אינה מצדדת בהנדסה גנטית של מזון, אבל היא מוכנה להקשיב לקולות אחרים ולא לחרוץ דבר בפסקנות, מלבד אולי אמירה חכמה אחת, שלפיה אם אנחנו, בניסיון לשלוט בטבע, מתערבים ומשנים אותו לצרכינו, אל לנו להיות מופתעים אם הטבע יגמול לנו בדיוק באותה מטבע.
