שתף קטע נבחר

מוהר המידות

מדובר בחווייה מביכה משהו: אני עומד להצהיר על אהבה לגבר. אהבה בין אדם לחברו היא עניין מקובל במקרים של חברות ארוכת שנים, אלא שהגבר שבו עסקינן לא אכל איתי מעולם מאותו המסטינג, לא קרע איתי את דרום אמריקה על אופנוע, לא עזר לי לפרק מתנדבות מדנמרק אחרי מסיבת פורים מוצלחת בקיבוץ - ואם לא די בכך, הוא גם מבוגר ממני בכמה שנים טובות. מישהו שפגישתי היחידה עימו אי פעם היתה אגבית למדי, על הבר ב"ברבוניה", כשכל אחד מאיתנו חמוש מצידו בפיינט של גינס מקציפה.

 

גם מושא האהבה עצמו עשוי להיות נבוך מהגילוי. לא רק משום אנונימיותי בעיניו, ולא רק משום שהוא שייך לדור שבו ידוענות היתה רק ערך מוסף שנלווה לכשרון כלשהו (במקרה שלו - כתיבה) ולא מקצוע בפני עצמו. יתרה מזאת, נדמה לי שהאיש מעולם לא ביקש לנכס לעצמו מעמד של אליל המונים או מוכיח בשער, והסתפק במעמד של מוכיח בשער האחורי. הכוונה היא לעלי מוהר.

 

מוהר ג'וניור - כי עלינו לזכור שיש גם מוהר סניור, אביו, איש שהותיר אחריו לא מעט מזמורים אופטימיים, ויש שיאמרו נאיביים, כמו "הורה ממטרה" ואחרים - הוא קודם כל החמצה. לא החמצה שלו, חלילה, אלא שלנו. של הישראליות. זאת שמיהרה כל כך לבעוט בערכים שעליהם קמה.

 

הבית שהיה ביתנו

מוהר הוא תל אביבי אותנטי, עוד מהימים שבהם נדמתה תל אביב לכפר קטן (בעיניו, כך נראה, היא כזאת עד היום). אם הישראלי המודרני מרגיש אשמה בכל פעם שהוא ניצב מול היהדות בגירסתה החרדית, הרי שבני דורו ודמותו של מוהר חשו אשמה כזאת רק מול בני דורם חלוצי הנגב והגליל, אלו שנגלו לעיניהם המשתאות עם כל ביקור קרובים בקיבוץ, עם כל מחנה של תנועת הנוער, ואחר כך בשירות הצבאי. אך יחד עם זאת, מנעמי העיר הגדולה – זאת שאפשרה להם לגלות את המערב מהר יותר מבני הצפון או הדרום - הקלו עליהם את רגשי האשמה.

 

יש מקומות בעולם שבהם אנשים שהם תבנית נוף מולדתם הופכים לשם נרדף לשנאת זרים, או לפחות לפחד מפניהם. אבל מוהר מפליא לחיות בין שני העולמות. גם זה המקומי, שקו החוף של תל אביב בסתיו עשוי להעלות דמעות בעיניו (כמאמר שירו: "שוב קדרו פני השמים, גשם לא יורד עדיין / אך מעל העיר תלויה דמעה. לא יודע מי עבר פה לפנות בוקר / ופיזר ריחות של חורף. לא, עוד לא סגריר אבל כמעט"), אבל גם זה הרחב, שבו הוא מתנהל בין סמטאות פריז ומתרגש מפריכותו של הקרואסון ומקלילותו של השאנסון. או מעברה השני של התעלה, בין פאב עתיק על גדות התמזה ליציעי אולד טראפורד שבמנצ'סטר.

 

זאת הישראליות הפשוטה, החילונית, הסחבקית מחד אך שומרת על פרטיותה מאידך, שלא זקוקה למאחזים על ההרים כדי להגדיר את אהבת המולדת שלה - אבל גם לא מאשימה, בסרבנות בלתי מתפשרת, את פשעי הכיבוש בלחות של אוגוסט. הישראליות שרגליה נטועות עמוק בתוך צלחת חומוס במזרח התיכון, אך נפשה יוצאת מערבה. הישראליות שאינה תלויה בדבר, זו שלא מבקשת לקדם איזו אג'נדה שקשורה לקיפוח עדתי או מגדרי. זאת שלא בזה למדים, אך גם לא נאלמת דום בנוכחותם.

 

הישראליות שמרשה לעצמה סנדלים בקיץ, ויודעת שמעטים העינוגים המשתווים לשילוב הקולינרי-ויזואלי של אבטיח מתוק בפה ובת ישראל כשרה, אם כי מעט קלת דעת, העולה מן המים בבגד ים מינימליסטי, כיאה לאקלים הים תיכוני. הישראליות הזאת, שמרגישה וומבלי גם ביציעי בלומפילד, היא אולי פרויקט השימור החשוב ביותר של ההוויה הישראלית, אם כי היא גאה מדי בכדי לראות בעצמה מועמדת לשימור. משום כך מוהר, אחד הכותבים הישראליים הטובים ביותר כיום, הוא החמצה - ולא שלו. שלנו.

 

התפילה של כולם

כדי להבין על מה אני מדבר מספיק להאזין ל"כל עוד", שיר שכתב מוהר ושהלחין יוני רכטר (עוד פריט חובה לסיור במוזיאון הישראליות הנכחדת), זה שנפתח במילים "ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי" - שיר שהוא כולו הכרה באפסיותו של האדם אל מול גלגל החיים, אך בה בעת גם הוקרה ליכולתו להפיק הנאה מהתבטלות המוחלטת בפני הנצח. חיפשתי רבות ולא מצאתי טקסט בעברית שראוי יותר לתואר "תפילה חילונית" מאשר השיר הזה (שמשלב, בקלילות מפתיעה, קודש בחול: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה"). שיר שאני נוהג להשמיע לבני משפחתי בערב כל שנה חדשה. שיר שכולו אופטימיות, שאין לה על מה להישען זולת על הידיעה שהעולם הזה, שהתקיים שנים כה רבות לפנינו, ימשיך להסתובב על צירו גם לאחר שנסתלק ממנו. ממש כמו אותה ממטרה שסובב אביו, יחיאל, ב"הורה ממטרה", בימים ההם שנראים רחוקים כנצח, שבהם מים זכים שיוצאים מברז היו מסוגלים לעורר בנו דחף לכתוב שירים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים