בלי כאבי ראש מדומים: מה בין טוקבקים לזוגיות
טוקבקים הם תיעוד מרתק, לפעמים מצמרר, של השיח האנושי. התופעה כוללת מגוון רחב ביותר של אוכלוסיות, ולכן, עם קצת מאמץ יצירתי, ניתן ללמוד ממנה משהו על טבע האדם. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן הפעם. לנסות להבין, על פי הטוקבקים, את טבעו של הריב בין בני זוג
טוקבקים הם תיעוד מרתק, לפעמים מצמרר, של השיח האנושי. התופעה הזו היא המונית, כוללת מגוון רחב ביותר של אוכלוסיות, לרבות המגזר שלא מצטיין בכתיבה, ולכן, עם קצת מאמץ יצירתי, ניתן ליטול ממנה דגימות מדעיות שיכולות ללמד אותנו, ולו במעט, על טבע האדם. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן. לנסות להבין, על פי הטוקבקים, את טבעו של הריב בין בני זוג.
למעשה, אני מבקש להתמקד בשאלה, האם בני זוג נוטים לריב בגלל רמת החיכוך הטבעית המצויה תמיד בחיים יחד, או שייתכן שהסיבות לכך הן חיצוניות, לא קשורות בהכרח לזוגיות. אין לי תשובה מוחלטת, אלא בעיקר כיווני דרך.
הסיבות לריב מיובאות דווקא מבחוץ
בני זוג רבים, זאת עובדה. יש שרבים יותר ויש שרבים פחות, אבל כולם רבים, כך או אחרת. מחקרים פסיכולוגים וסוציולוגיים נוטים להאשים בעיקר את אופיים של החיים יחד. לכל בן ובת זוג סדר יום והעדפות משלו, ולא תמיד אפשר להתפשר על כל דבר, או להבין מיד זה את זה. בהחלט סיבות לריב מפעם לפעם. חקר הטוקבקים עשוי להעלות אפשרות אחרת או נוספת, על פיה הסיבות לריב מיובאות בחלקן המשמעותי דווקא מבחוץ.
מה יש בטוקבקים? בניגוד לסיר הלחץ של הזוגיות, הטוקבקים מתנהלים במצב של חוסר חיכוך. כותבי הרשימות והטוקבקיסטים אינם מתראים, אינם מתבקשים להתפשר על שום דבר ואינם תולים תקוות רבות אלה באלה, אם בכלל. טוקבקים הם גם תופעה של כנות וטבעיות. הכינויים הבדויים מאפשרים חופש ביטוי כמעט מלא, פי כמה יותר מאשר בשיח הזוגי. ומעבר לכך, הכל מתועד, מונצח וזמין. לשבת ולחקור. לא היה עוד כדבר הזה. גם חופש ביטוי מרבי, גם כנות יוצאת דופן וגם תיעוד שלא היה לנו כמותו מאז ומעולם.
אבל, מה זה שייך לזוגיות? לא שייך וכן שייך. לא שייך, משום שקשה לחשוד ביחסים אינטימיים בין כותבי רשימות לטוקבקיסטים שלהם (אם כי כבר היו דברים מעולם, לפי מה שאני שומע מהעורכת). וכן שייך, משום שניתן לעקוב אחר גורמי ריב אחרים ולהשוות ללחצים הזוגיים. כך, למשל, אם יתברר שהנטייה לריב מתגלה גם במצבים משוללי חיכוך, הרי ייתכן שהחיכוך הוא לאו דווקא הנקודה החשובה.
צורך דחוף למצוא שעירים לעזאזל (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
ואכן, השיח הטוקבקיסטי מתדרדר לעיתים ללשון של ריב. אין חיכוך של ממש, אין צורך להתפשר על דעות, הבמה פתוחה, יש מקום לכולם, שום דעה לא באה על חשבון אף דעה אחרת, לא חייבים להחליט, לא להצביע, אין צפיפות, אין צורך לעמוד בתור, אין כאבי ראש מדומים למי שלא רוצים, אין בעיות של דימוי עצמי, הכל סטרילי - ועדיין יש שם מלוא חופניים מילות ריב.
איך להסביר את זה? ואם האדם הוא כזה, חיה מסתכסכת, למה אנחנו רצים להאשים את הזוגיות? למזלנו, יש לנו תיעוד המוני של טוקבקים. אפשר לבדוק.
כתבתי פעם רשימה על אדישותו של החוק למצווה "לא תנאף". התגובות היו רבות. אחת מהן משכה את תשומת לבי במיוחד: היא תקפה את הדעות שלי, במילים די חריפות. קראתי את התגובה ההיא כמה פעמים כדי להבין למה. לא הצלחתי. הדעות של הטוקבקיסט ההוא היו זהות לדעות שלי. עברנו לחילופי מיילים. התווכחנו בהילוך סרק. הוא ממשיך לתקוף אותי, ואני עונה כאילו יש לו על מה לתקוף אותי, ועדיין לא הצלחתי להבין על מה המהומה. ואז, בהבזק של רגע, שאלתי אם הוא קרא את הקטע האחרון באותה רשימה. לא, הוא לא קרא.
אנחנו כותבים אלף, ושואלים אותנו על בית
הסיפור הזה חוזר על עצמו בוואריאציות שונות, אצלי ואצל רבים אחרים. אנחנו כותבים אלף, ושואלים אותנו על בית. אנחנו מנמקים, ושואלים אותנו למה אנחנו לא מנמקים. ממש כועסים, בלי לקרוא את הכל, או בלי להשקיע זמן בהבנה טובה. יש טוקבקיסטים שמסוגלים להטיח עלבונות אישיים, כולל רמזים משפילים, רק משום שהם לא קראו שכתבנו בדיוק את מה שהם טוענים.
חלק מהטוקבקיסטים לא קוראים עד הסוף, קוראים קטעי דברים בלבד, או קוראים רק את הכותרות, וכבר הם מגיבים, מתווכחים ולפעמים עולים ל"טונים" גבוהים.
לא, אין חובה לקרוא הכל, כמובן. גם אני לא קורא ברוב המקרים את הכל, במיוחד לא בעיתונות היומית, ומובן שלא ברשימות אונליין. אבל אם לא קראת עד הסוף, למה להתדרדר כל כך מהר למילים של ריב?
תבנית ריקה של ריב שמחפשת לעצמה תכנים
יש לכך הרבה סיבות, כמו חינוך לחוסר סבלנות או סובלנות, כמו צורך דחוף בדופמין, אותו כימיקל שמרכז ההנאה במוח שלנו מפיק במצבים של אהבה וכעס, כמו יתרונותיו האבולוציוניות של הכעס, כמו תבנית ריקה של ריב שמחפשת לעצמה תכנים, וכמו צורך אישי ודי דחוף למצוא שעירים לעזאזל למצב החברתי שלנו, או בכלל צורך נואש בשעירים לעזאזל, שנראים תמיד טוב בתור מטרות. המשותף לכל אלה הוא סיבות שאינן מופיעות רק בתנאי החיכוך הטבעיים של כל זוגיות. והסיבות האלה אינן חדשות. החידוש הוא בתיעוד המופלא של הטוקבקים, שמאפשר לנו לחקור אותן טוב יותר מאי פעם.
הגעתי לשלב של המסקנות: אם אני צודק, הרי שהחיכוך הזוגי הוא פחות הסיבה לריב ויותר הקש ששבר. הסיבות החיצוניות לריב נושפות לנו בעורף.
ברמה הפשוטה ביותר, התרגום של "לא קוראים עד הסוף את הכל" לשפת הזוגיות הוא שלא מקשיבים באמת זה לזה. מתחילים לריב כאילו מתוך אחת הסיבות של החיכוך, אבל בפועל המקור לריב הוא הנטייה האנושית, זו שמתועדת להפליא בטוקבקים, להגיב גם בלי לדעת עד הסוף על מה מדובר. התגובות במקרה כזה מוכנות מראש, לכל ריב שלא יבוא.
- אבינועם בן זאב הוא פילוסוף וסופר. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימייל
עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לפניות.
