טאואר רקורדס מתה: הספד לתקליטור

טאואר רקורדס מתפרקת. יש הרבה שישמחו לאידה כאחד המותגים המובילים שייצגו את תעשיית התקליטים וסימלו בעיני רבים גם את הפנים הפחות יפות של המוזיקה.

אבל אם נשים לרגע בצד את חיצי הארס והציניות, יש בהודעה על פירוקה של טאואר רקורדס (הרשת בארה"ב, לא בישראל) תחושה

של תום עידן. הפורמט של חנות התקליטים, המוכרת תקליטורים הארוזים בתפארת באריזות פלסטיק צבעוניות עם חוברות מידע צמודות – הפורמט הזה הולך ודועך. בארזים כבר נפלה השלהבת ואזובי הקיר חיים, כך נדמה, על זמן שאול.

מי שביקר בשנים האחרונות בחנות הדגל של הרשת ברחוב 33 במנהטן, יכול היה להרגיש באוויר את תחושת הסוף. משהו שקט וקודר אפף את החנות על כל קומותיה. מין אווירה כזו של דינוזאור שיודע שתקופתו עומדת להסתיים והוא מישיר אליך מבט שאומר הכל, עוד פעם אחת, בטרם ישיב את נשמתו.

יוצא מחנות התקליטים כשחיוך מבויש על שפתיי

אני מתנצל מראש על ההשתפכות הפסידו-נוסטלגית שמעוררת פירוקה של 'מגדל התקליטים', אך קשה שלא להיזכר גם בצדדים היותר נעימים – הטקס הקבוע של המעבר לאורך שדרות התקליטורים בחיפוש אחר חומרים מעניינים, ההאזנה בתחנות ההאזנה, ההתלבטות המלווה ביראת קודש מסוימת (האם הדיסק הזה ראוי להצטרף לאוסף?) ולבסוף, תחושת האושר המתוק עם קריעת עטיפת הניילון והחיפזון להגיע לנגן התקליטורים ולהקשיב למוזיקה... להתענג עליה.

לא אכחד, היה בטקס הזה גם מידה מסוימת של רצון להציג בגאווה את "הרכש האחרון", שיתווסף לקטלוג המוזיקלי. לא אחת מצאתי את עצמי יוצא מחנות התקליטים כשחיוך מבויש על שפתיי וכשתחושות של סקרנות ומתיחות מלוות אותי לקראת

ההאזנה הראשונה.

נכון, כעסתי על המחירים היקרים. גם לא פעם נחלתי מפח נפש מתקליטור שציפיתי להרבה יותר ממה שהעניק בפועל. אך תמיד חשתי רעננות של עולם חדש שחדר לחיי, של הרפתקה קולית ושל מסע שחלקו נודע וחלקו פחות.

התקליטור כהתגלמות המוזיקה

אינני אספן מטבעי ולכן גם במרוצת השנים נוכחתי די בתדהמה שצברתי כמות גדולה מאד של תקליטורים, שהחלה את דרכה במקום אחד בסלון ביתי. כשנגמר המקום שם, הכנתי מקום נוסף וכשגם הוא נאנק מכובד העומס בניתי עוד מדף ועוד אחד והמוזיקה זלגה לאיטה, אך בשיטתיות לכל רחבי הדומיין הפרטי שלי.

מוזיקה היתה ונשארה בעיניי יופי מזוכך, טהור, האמנות היחידה שמצליחה לחדור לנימים הקטנים ביותר בגופי, להעביר בי צמרמורות, ליטול מעיניי דמעה ולגרום לי ל'אטרף' חסר מעצורים.

תקליטור נתפש בעיני רוחי כהתגלמות הפשוטה והברורה שלה. הוא יודע לאגד את הזכרון של התחושות הללו לתוך עצם מוחשי עם כמות מוזיקה ידועה ותוכן נלווה (טקסטים, מידע על האמנים, תמונות). ככזה, הוא היה ונשאר כלי קיבול מצוין לשימור המגע הבלתי אמצעי עם הצלילים. שיר, או קטע מוזיקלי, היה שייך בתודעתי לתקליטור מסוים ולמיקום הפיסי שלו בחלק העליון (או התחתון, או האמצעי) של מעמד התקליטורים.

קובץ mp3 לא יכול לגרום לי את אותה התחושה

התעודד קשישא, יאמרו לי, על מה הצעקה? הרי מוזיקה היום נגישה כפי שלא היתה מעולם. בלי סוף תחנות רדיו אינטרנטיות מציעות לך מוזיקה מרפרטוארים אדירי מימדים. חלקן לומדות באופן מתוחכם את העדפותיך ומציעות לך תחנת רדיו התפורה לטעמך האישי. מנועי חיפוש מאתרים עבורך בשניות שירים הפזורים לרוב ברשת. אתרים אחרים פורשים בפניך את הטקסטים של השירים.

אתה אפילו יכול, יוסיפו להרגיע אותי, לרכוש שירים בשירותי הורדה

 (על אף שהאפשרות הזו עדיין מוגבלת לצרכן הישראלי)... וכבר אני מדמיין את הטוקבקיסטים שימהרו להציע לי גם את הדרכים הלא חוקיות לגשת למוזיקה, בעזרתם של חמורים, אתונות ושאר בעלי חיים שיתופיים במיוחד.

אך קובץ mp3 לא יכול לגרום לי את אותה התחושה. אני כנראה שייך לדור שמשהו בו גווע יחד עם הדעיכה הנמשכת של חנויות התקליטים. קובץ, כך אני חש, חסר את תחושת השייכות והזהות המיוחדת. נעדר ממנו הקשר האינטימי עם המוזיקה.

כך לפתע מחשבתי המתחדדת מביאה אותי לתובנה הפשוטה – לקובץ חסר משהו בנשמה. אמנם אין ספק שממבט שקול ומבוקר המוזיקה תישמע באופן זהה, בין אם תישמע מתוך תיקייה על גבי המחשב האישי ובין אם מתוך תקליטור מהודר למראה. אך מסתבר שבכל זאת יש הבדל.

קטן ככל שיהיה, ההבדל הזה גרם לי לצביטה בלב כששמעתי על מותה הצפוי של טאואר רקורדס. חנויות אחרות – גדולות כקטנות, כנראה לא ישרדו לאורך זמן את המאבק בפיראטיות ובעיקר את המעבר לצריכה המקוונת של מוזיקה. הניחוח המיוחד של החנויות הללו, העושר העצום של הכישרון והיצירתיות שניבט מכל עבר בהן, במוקדם או במאוחר יהיו נחלת העבר.

ואחרי כל זה ולמרות הטרוניות הרבות, אני חש שזו הזדמנות טובה לומר תודה, פשוט תודה.

הכותב הוא עורך דין במשרד עורכי דין רביה ושות', המתמחה בדיני רשת וזכויות יוצרים. הוא גם חובב מוזיקה בלתי נלאה