שתף קטע נבחר

האמנם שמחה התורה?

ברחוב החילוני מתחילה התעוררות סביב התורה. זה ניכר בתרבות, בשמות הילדים, בתוכניות הטלוויזיה. אך האם מרוב עניין בטקסט, שכחנו את משמעותו האמיתית? דיון על מקומה של תורת ישראל במדינת ישראל - ובחייו של כל אחד מאזרחיה

רות קלדרון אביחי בוארון 

רות קלדרון
אחד מהסימנים לספר משובח הוא החשק שמתעורר בעת קריאת המילים האחרונות בדף-הסיום, להפוך ולקרוא את העמוד הראשון מהתחלה. הקושי להיפרד מהדמויות, שכבר נעשו חלק מעולמו הפנימי של הקורא, שממשיכות לשוחח איתו - זהו, בתמצית, הריטואל של שמחת תורה. סיום התורה - נאום הפרידה של משה על הר נבו - נקרא בחגיגיות, ומיד עם הסיום מתחילים שוב בבראשית, בבריאת העולם. מאות אלפי קהילות של יהודים מקיימות את הטקס הסמלי, שמייצג את שיבתו האינסופית של היהודי לסיפור שלו.

 

השנה אני מבקשת לקרוא את שם החג אחרת - כחג שמחתה של התורה, ולשאול: האמנם שמחה התורה? האם טוב לה לתורה שניתנה דווקא לנו בהר סיני? האם "עבדנו על הקשר" ואנחנו בני-זוג ראויים, שומרים אותה רעננה, מטופחת, מרוגשת, מוערכת? ונדמה לי שאכן, היום אנחנו, הציבור הישראלי, בני-זוג טובים דיינו. נדמה שבמערכת הזוגית בת אלפי השנים של הטקסט המופלא הזה ושל דורות קוראיו - פרשניו - יוצריו, אנחנו מצויים בתקופה טובה. תקופה של התעוררות, של ראייה חדשה ותשוקה חדשה שחיה בינינו.

 

והגודל לא קובע. כיום משתתפים בהתחדשות היהודית במגזר החילוני כמה אלפי לומדים. המגמה התרבותית של העשורים האחרונים, שאפשר לתארך אותה לסביבות מלחמת 67', הגיעה לכמה אלפי משתתפים בכמאה מקומות הלימוד: בתי מדרש, מכללות, מכינות, מדרשות מסוגים שונים; פסיפס שחלקו עוסק בניכוס הטקסט הקלאסי (לימוד התורה), חלקו - בריטואל בבתי-תפילה שאינם רבניים, חלק אחר - בצדק חברתי, וחלק נוסף - בחינוך. גם אם אין לתנועה התרבותית הזאת הנהגה מרכזית, התהליך מתחזק כי ההולכים בו מתחזקים זה מזה.

 

מוקדם לנבא את עתידו של התהליך. שינוי תרבותי זקוק קודם כל לזמן, למסירות, לדבקות במטרה. ובכל זאת, נדמה לי שלא נכון לספור את משתתפי התהליך היום כאילו הם היקף ההשפעה. כזכור, חז"ל כולם, תנאים ואמוראים, לא היו יותר מכמה מאות; אנשי ביתניה עילית מנו כתריסר; גם גוש אמונים בראשיתו היה נכנס לאוטובוס.

 

כמו במערכת זוגית שמשתקפת בחוסן הנפשי של הילדים, אפשר להתבונן במרחב הציבורי הישראלי ולדעת מה מצב התורה. להקשיב למוסיקה פופולרית, לצפות בטלוויזיה, להתבונן ברחוב, לקרוא ספרים. יש עוד הרבה למה לצפות, ובכל זאת המרחב הישראלי מעולם לא היה עשיר כל-כך בנוכחות המקורות: "ארון הספרים היהודי" התרחב ופלש לרחוב; הפיוט מולחן ומוקלט באולפנים; שמות הילדים שבו גם לעברית ולארמית; פרשת השבוע מתפרשׁת על מסך הטלוויזיה; וגיבורי התלמוד מציצים בתוך דרמות עכשוויות.

 

הציבור הרחב עושה שימוש של חירות בחגים (תיקון ליל שבועות, לדוגמה); תפילות וטקסים, חתונה, בר מצווה, אבלות - כל אלה הופקעו מן המונופול הרבני ומקבלים פנים רבות של הנדרשים להם. יותר ממאה מקומות לימוד שאינם רבניים מכשירים עוד ועוד בני שיח. שוב יש קהל שיכול לומר "הגומל" בשובו מלבנון, שמבין טקסט של ביאליק, שצוחק מבדיחות מרירות של עגנון, שיודע שתיקון אינו רק של תקר בגלגל ושמנוחה נכונה אינה רק שם ספר של עמוס עוז. לו יהיה לו ולנו חג שמח.

 

הכותבת היא מייסדת ומנהלת עלמא , מכללה עברית

 

חזור למעלה
אביחי בוארון

פעם, כשחזרתי מהישיבה לביתי, שאל אותי שכן מבוגר באיזו יחידה בצבא אני משרת. עניתי שאני עדיין לומד בישיבה וכשאתגייס אודיע לו. "ומה ייצא לך מהלימודים בישיבה", תהה הלה, "תקבל איזו תעודה, תהיה רב, משהו?". לא, תעודה לא קיבלתי, אבל כבר אז עמדתי על טעות יסודית של מכרי החביב ושל עוד רבים כמותו. התורה אינה סוג של מדע! שלא כמו מתמטיקה, היסטוריה או פילוסופיה, בהם הצלחת הלימוד נמדדת ברכישת ידע, מטרת לימוד התורה הינו להביא להתפתחות רוחנית של הלומד עד ליצירת "תקשורת" עם אלוקים. עד לנבואה.

 

כל אדם שלומד קצת מתקשר עם אלוקים קצת - "העוסק בתורה - חוט של חסד משוך עליו". איך זה עובד? אז ככה: התורה היא כמו פרוז'קטור ענק שמפיץ אור אינסופי בקווים ישרים, ואילו האדם (היהודי דווקא) דומה למעין צינור חלול ומפותל. ברגע שהאדם מיישר את עצמו לכיוון אותו פרוז'קטור, הוא מתמלא אור אין קץ - "שלוות עולמים", קורא לזה אהוד בנאי בשירו על מאיר אריאל. ואיך אדם מיישר את עצמו, את גופו, נפשו, רוחו ונשמתו? דרך תרי"ג פעולות, המשפיעות על 613 איבריו.

 

ואם כבר הזכרנו את מאיר ז"ל - כששאלו את השחקן שולי רנד איך התחיל תהליך התשובה שלו, הוא סיפר שהיה לומד עם מאיר אריאל גמרא מידי שבוע "ככה... לא בצורה מחייבת". ואז, הוא מספר, "לאט-לאט שאלתי את עצמי, אם זו האמת - מה אני עושה? כך התחיל את המסע שלי ליהדות".

 

וזו בדיוק הבעיה עם "לומדי טקסטים" למיניהם. ההתרפקות על נכסי צאן תרבותנו, תוך התעלמות מהוראותיהם

 המחייבות, משדרת ציניות בוטה וחוסר יושר. מה הייתה דעתנו על משפטן שאינו מקיים את הוראות החוק? לא, אלוקים לא מעוניין בשכל האנין שלנו. הוא לא נותן זכות קדימה למי שהבין טוב יותר את החומר הנלמד, אלא למי שהזיע יותר בלימוד. הוא רוצה את הלב שלנו, רוצה שנתרגש ממנו ונתחבר אליו.

 

כבר לימדונו חכמים, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". למה דווקא מהם? כי בני עניים לא עסוקים בפוזה של למדנות מעושה, אין להם חליפות מעומלנות והם גם לא מצטלמים טוב. הם אינם מנופחים מחשיבות עצמית. מה כן יש להם? יש להם שפלות הרוח מהסוג שהיהדות מכבדת, של פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל.

 

עוד לימדו אותנו חכמים שגדול שימושה מלימודה, כלומר: צפייה בהתנהגות חכמים מועילה יותר משינון הטקסט התורני. תיאורטית, אפשר ללמוד הכל עקום, אבל כשנראה בחיים איך התורה מיושמת על-ידי חכמים, אזי נדע בוודאות איך לנהוג. ואנחנו הרי רוצים להתקרב לאלוקים, לא לטקסטים שלו. הם לא המטרה, הם רק המכשיר להשיג השגות רוחניות על-ידי שנחיה בצורה מכוונת. אלו שנצמדים לטקסט כחומר לימודי נטו יכולים להכשיר גם חזיר מהתורה, כי אין הם מחוברים לרציו, לקודקס הפנימי שלה, זה העובר מדור לדור בסאב-טקסט הנסתר מן העין.

 

הכותב הוא עו"ד ומנכ"ל תנועת "מעייני הישועה" להפצת יהדות ולחזרה בתשובה

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גומרים - ומתחילים מבראשית
צילום: מיכה דומאן. באדיבות מרכז חב"ד ת"א
מומלצים