אפילו שני אופטימיים כג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס מתחילים להבין, בעקבות ההתפרצות האלימה בשטחים, כי חזון "שתי המדינות החיות זו לצד זו בשלום" הוא יותר משאלת לב מאופציה ממשית לביצוע. האנרכיה, חוסר קבלת המרות מצד ארגוני אופוזיציה, מלחמות הרחוב והחיסולים ההדדיים הולכים ומתגברים, והמוטיבציה לפגוע בישראל ממשיכה להיות גבוהה. בפעם המי יודע נקלענו למבוי מדיני סתום, אלא שהפעם, בשונה מבעבר, הכדור הוא יותר בידי המערב והפלסטינים מאשר בידינו. שלושה גורמים הביאו להידרדרות הנוכחית:
עמידה איתנה של המערב. סוף-סוף, אחרי הרבה שנים, החל המערב להעניש את מחוללי הטרור. ארצות-הברית ואירופה, אולי בהשפעת הטרור המתגבר בשטחן שלהן, לא נבהלו מ"האסונות ההומאניים" המתרחשים ברצועת עזה מדי שני וחמישי, והחליטו למנוע ממשלת חמאס לנהל "טרור לוקסוס", היינו: לחזור למודל של אש"ף הפועל כגוף טרור ובו-זמנית זוכה ללגיטימציה בינלאומית. ה"עמידה האיתנה" יצרה סדקים באחדות הפלסטינית, ומניעת ההטבות הכלכליות העלתה את סף הלחץ. האויב המשותף הוא כבר לא רק ישראל, עכשיו זו גם האבטלה.
אובדן שליטה ברשות. בביקורי האחרון בארצות-הברית השוויתי את פרשת גלעד שליט לתרחיש דמיוני, בו חייל המארינס ג'ון ויליאמס נחטף בסאן דייגו, מועבר דרך הגבול לטיחואנה ומוחזק שם בבונקר תת-קרקעי. האמריקני מאמין שמקרה כזה ייתכן, אבל אין הוא מאמין שממשלת מקסיקו תגלה אוזלת יד ובוודאי לא שתשתף פעולה עם החוטפים ותסייע בהתמקחות על מחיר השחרור. הוא גם מאמין שצבא ארצו ילמד את החוטפים וממשלתם כזה לקח, שלהבא יירתעו ממעשה כזה. וראו מה קורה בעזה: מתיישב לו גוף טרוריסטי בתוך רשות רשמית שהוכרה על-ידי העולם, ומנהל מדיניות של טרור המכובדת על-ידי הרשות הזאת כאילו מדובר בגוף לגיטימי. אם הרשות המאוחדת של אבו-מאזן והנייה משתפת פעולה עם החוטפים, הרי היא גרועה מהם. ואם הממשל הפלסטיני איננו מסוגל להשתלט על חבורת טרוריסטים בכוח הסמכות והמרות שלו, אנה אנו באים? עם מי בדיוק מבקשים האמריקנים שנכרות ברית שלום - עם טרוריסטים שפלים או עם שליטים לא יוצלחים?
מצרים מאבדת השפעה, עבדאללה הופך לפרשן. את איבוד השפעתה של מצרים על הרשות הסוררת ניתן לבטא בשתי תמונות מן העבר: השלכת הנעליים במסגד אל-אקצה על שר החוץ אחמד מאהר לפני כשלוש שנים, ופניו החיוורות מפחד של השר לענייני מודיעין, עומר סולימאן, בהלוויית ערפאת. אכן, פעם אחר פעם מביכים הפלסטינים את מי שהייתה פעם מנהיגת העולם הערבי ומציגים אותה ככלי ריק. התרסתם כלפי המצרים גורמת לתגובת המשך רכה ורופסת של מלך ירדן, שבמקום לתווך - הופך לפרשן פוליטי, המזהיר מעליית הימין בישראל.
ממשלת אחדות ברשות. זו הנוסחה הסמויה של אבו-מאזן גם להצטייר כמנהיג לאומי, שאיננו מפר את אחדות השורה, וגם לשבור את החרם על עמו ולחדש את זרם הסיוע הכלכלי. הפתרון התחבולתי הזה, המנסה להכניס את החמאס בדלת האחורית ללא תשלום מחיר, טוב לפלסטינים ורע מאוד לישראל.
ממשלת טכנוקרטים. ממשלה כזו תהיה גוף שראשו החשוף יתחפש לשוחר שלום, בעוד פלגיו התחתונים הנסתרים יחרחרו מלחמה. ישראל, בלי כל ספק, לא תוכל לקבל שותף לתהליך השלום ה"מופעל מרחוק" על-ידי איסמעיל הנייה או חאלד משעל. ממשלת טכנוקרטים היא עוד נוסחה שקופה לניסיון עקיפת החרם הכלכלי על הרשות. אבו-מאזן והנייה יציעו גוף ממשלי שיורכב מבובות נעדרות כוח ממשי, האמור להוות אליבי חלול להמשך תהליך השלום וחידוש הסיוע הכלכלי.
השתלטות בכוח של החמאס על אש"ף. תרחיש
האימים הזה הופך יותר ויותר אפשרי נוכח משלוחי הנשק והתחמושת המוזרמים לחמאס ברצועת עזה. גם התגברות הקשרים בין החמאס לסוריה ולאיראן מעודדת את ראשי הארגון הזה לשאוף להשתלטות על השטחים תוך שימוש בנשק חם. חמאס חזק פירושו הפקרת הזירה על-ידי אבו-מאזן ואנשיו, והתממשות חלום הבלהות של מדינה איסלאמית קיצונית ברחבי השטחים.
שיגור כוח שמירת שלום. התגברות האנרכיה, קרבות הרחוב והחיסולים עלולים להביא ליוזמות בינלאומיות שונות של שיגור כוחות מטעם האו"ם. לצד הסיכוי להרגעת השטח, קיים גם סיכון של הצרת צעדיה של ישראל בתגובות כלפי טרור פלסטיני.
השתלטות בכוח של אש"ף על החמאס. מבין כל התרחישים האפשריים, הפיכה צבאית, בה אנשי אש"ף מהזרם החילוני האזרחי יתפסו בכוח את השלטון, היא התרחיש האופטימי ביותר. כאשר אבו-מאזן יורה לאנשיו להשתלט על עמדות הכוח ברשות ולפנות משם את אנשי החמאס, הוא בוודאי יצית את אש מלחמת האזרחים, אבל קיים סיכוי שיצית גם ניצוץ של תקווה לשינוי כיוון. תקוות העולם החופשי היא שקל יותר יהיה לתקן את המוסר הפגום של ראשי אש"ף, מאשר לשנות את אמנת החמאס הקוראת לחיסולה של ישראל.
אלוף-משנה (מיל.) משה אלעד שימש בתפקידים בכירים בשטחים ובלבנון, וכיום חוקר את החברה הפלסטינית
