שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רסיסים של תודעה
    "צילום חי – תאורות" הוא ספר שנכתב על ידי הצלם שוקה גלוטמן ואין בו תמונה אחת. הוא מציע מסע פנימי אבל גם מסע חוצה יבשות ורב מפגשים עם אנשים, שנרשמו ונשמרו במשך שנים ונאספו לתוך הטקסט

    "אינני מעוניין באסתטיקה לעצמה – ביופי שהוא שלם ומוכל בתוך עצמו. אסתטיקה כזו אינה מזמינה לקשר ולא מותירה מקום לדבר". משפט זה הוא פסקה מספר 180 בספר קטן שהוציא שוקה גלוטמן, אמן ומורה. הספר יצא במקביל לתערוכת היחיד שלו, "צילום חי", המוצגת כעת במשכן לאמנות בעין חרוד ולעבודה "ללא שקט" המוצגת במוזיאון הרצליה. זהו ספר של הרהורים הבנוי ממחשבות וקטעי זיכרון, בעיקר תובנות שגלוטמן מכנה אותן "תאורות": שברים של תודעה, הנובעים זה מתוך זה ומצטרפים לשלמות.

     


    היום בקושי נגמר והזמן עף. מתוך התערוכה (צילום: שוקה גלוטמן)

     

    "צילום חי – תאורות" נכתב במשך שנים. הוא נכתב בידי אדם מצלם ואין בו תמונה אחת. במובנים רבים זהו ספר צילומים מתוך תודעת הצלם שכתב אותו. כל פסקה בו נובעת מתוך הקודמת, לא בנראטיב, אלא כהמשך לדיון. הפסקאות מצוינות במספרים וכמו בעריכה נבונה של סדרת צילומים, הן נעות בתנועה של חיפוש, הלוך וחזור, סביב עניין אחד. גלוטמן מדבר על הצילום – דרך המפגש הראשון שלו עם תמונה מאלבום העשור, על הזמן – דרך ציטוט מפי ילדי כיתה ב' בכרם שלום המציעים לעצור את הזמן על ידי שבירת השעון, ועל זמן אחר, במשפט שאומרת משתתפת בקבוצת גמלאים שהוא מנחה: "השעות עוברות לאט, היום בקושי נגמר והזמן – הזמן עף".

     


    המעגל נסגר בכל פעם מחדש בפעולת הצילום. מתוך התערוכה (צילום: שוקה גלוטמן)

     

    הערות שהפכו להארות

    החוויה הפרטית של שוקה גלוטמן כבן לניצולי שואה מסופרת דרך אירועים ושתיקות והיא יסודית ומהותית לאופן בו הוא מביט בעולם. "שעה שעיני משוטטות בין שורותיהם של פגיס, צלאן או אפלפלד", הוא כותב, "מתעוררת בי תמיד תחושה של פמיליאריות מיוחדת. אני מבין את העילגות העולה בכתיבתם ברגעים של כאב, זעם או חרדה, המבקשים להישמע. אלה הם הרגעים בהם המילים הופכות עבורם לתיבות תהודה אילמות, המלאות ריק". השואה נמהלת לתוך הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, כשמאחורי שתיהן נמצאים המבט והזיכרון. המעגל נסגר בכל פעם מחדש בפעולת הצילום ובאופן בו היא רושמת את סיפורי הזיכרון.

     


    "אני" הדובר ממעמקים. מתוך התערוכה (צילום: שוקה גלוטמן)

     

    שוקה גלוטמן הוא "אני" הדובר ממעמקים שהחיבור שלהם החוּצה אינו מובן מאליו. אפשר ללמוד משהו על התיווך שהצילום עושה לו עם העולם דרך טקסט לירי המופיע באחת הפסקאות: "אני רואה את העולם, את שני הפתחים דרכם אני רואה. חושך. אני רואה את העולם, את שני החורים בקיר, דרכם אני רואה". ובהמשך: "הצילום שלי הוא הזמנה לבוא לעמוד מאחורי עיני ולהתבונן דרכן החוצה". הספר הוא מסע פנימי אבל גם מסע חוצה יבשות ורב מפגשים עם אנשים, שנרשמו ונשמרו במשך שנים ונאספו לתוך הטקסט: ממשוטטי שדרות תל אביביים לאמנים מתים וחיים, ממחקר בעקבות צלם הסטילס והקולנוע השוויצרי הלמר לרסקי לפגישה עם רוברט פרנק, הצלם האמריקאי יליד שווייץ, מקפה בגליל עם מאיר אגסי, למפגש סטודנטים עם במאי הסרטים הפלשתיני ג'ורג' חלייפי. המנצח דורון סולומון, הסופרים בנימין תמוז ודוד שחר, החוקר והצלם ויקטור בורג'ין, הערות שהשמיעו, שהפכו להארות.

     

    די בקריאת עמודים ספורים כדי לזהות, מעבר לכתפו של הדובר, קול אחר מוכר. בהדרגה עולה ומתנגן הדיבור של דוד פרלוב מתוך היומנים שלו. שוקה גלוטמן היה תלמיד של פרלוב, לימים אצר את תערוכת הצילומים האחרונה שלו והיתה ביניהם קרבה רבה. כמו פרלוב, גם גלוטמן נמצא בתוך שריון של מהגר שמוליך אותו ממקום למקום, כשהמצלמה מתווכת בין עולם פנימי סגור לעולם שבחוץ. כמו פרלוב, שרסיסים מהקשר איתו מסופרים בהמשך בהרחבה, גם לשונו של גלוטמן לפעמים מעט כבדה, אבל מלאה ב"תאורות" מעניינות, כמו מתנות קטנות לקורא. הדיון באסתטיקה כלל אינו מהותי לספר. היסודי והמצוי בו לכל אורכו הוא החיפוש.

     

    קטעים נבחרים באתר האמן

     

    "שוקה גלוטמן: צילום חי – תאורות", מאיר הוצאה לאור 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רסיסים של תודעה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שוקה גלוטמן
    צילומים מתוך התערוכה
    צילום: שוקה גלוטמן
    צילום: שוקה גלוטמן
    צילום: שוקה גלוטמן
    צילום: שוקה גלוטמן
    צילום: שוקה גלוטמן
    7 לילות
    מומלצים