יונים עם עלה של זית

"טרגדיה" - כך הגדירה בעבר השופטת דורית בייניש את ההתנכלויות למסיק הזיתים. למרות שתעשיית הזית בגדה מפרנסת אלפי משפחות ויש לה חשיבות כלכלית גדולה, המאבק הזה הוא קודם כל על האחיזה בקרקע. הפלסטינים רואים בעץ הזית הוכחה לבעלותם מימים ימימה על האדמה. לעומתם, יש מתנחלים שרוצים לקבוע עובדות אחרות לגמרי בשטח.

בנסיעה ממרכז הארץ יושבים זה לצד זה באוטובוס פעילי השלום ד"ר לפיזיקה, מטפלת באקופונקטורה, בעל משרד לייעוץ כלכלי ושתי פנסיונריות. עם הכניסה לשטחים, כשללבנו מתגנב לו חשש, מעדיפים הפעילים לספר סיפורים מסמרי שיער על המתנחלים. לכל אחד יש סיפור על מפגש טראומטי עמם - אם זו סקילה באבנים, מכות, או "פה מלוכלך" שפתחו עליהם. אבל, הם מבקשים להדגיש, מדובר רק במיעוט אלים ומסוכן, ו"עם רוב המתנחלים דווקא אין בעיות".

יורדים מהאוטובוס ליד הכפר פרעתא, הסמוך לשכם ונושק למאחז חוות גלעד, ומתחילים בהסתערות. כאיש אחד נעים הפעילים קדימה בשדה קוצים לעבר מטע הזיתים, חמושים במצלמות, מחכים לתעד כל עוולה שהיא. המתנחלים נתפסים כמעט כסוג של דמון, שיכול לצוץ בכל רגע מבין העצים.

פעילי השמאל והפלסטינים, אותם אנו פוגשים סמוך למטע, מספרים על שורת התנכלויות באזור בשנים האחרונות: החל מגניבת זיתים, הרס עצים ועקירתם ובניית מכשולי עפר, ועד לאלימות פיזית. השנה, הם אומרים, יחסית יותר רגוע.

ביום שלישי, יום לפני שהגענו למקום, נרשמו עימותים מילוליים בין מתנחלים לפלסטינים במקום. הצבא הפריד בין הנצים ובאותה הזדמנות קבע שפעילי השמאל לא יוכלו לשהות בתוך המטעים בזמן המסיק כדי לא להלהיט את הרוחות.

אבל הפעם המתנחלים לא מופיעים, והפעילים כבר מגלים סימני עייפות מהמכות שהרביצו לזיתים ומאיסופם. ואז, ממש לקראת הסוף,  מתחיל פתאום האקשן האמיתי – קניית שמן וזיתים כבושים מאחד מבעלי המטע, איברהים סאלח. הארנקים נשלפים, ובמין אווירת דיוטי פרי, לפני החזרה לישראל, כמעט כולם יוצאים עם שמן על הידיים.

שעות ספורות לאחר שאנחנו עוזבים את המקום, מודיע לנו בצער הרב אשרמן ששטח סמוך למקום שבו היינו, הוצת. במאחז חוות גלעד הסמוך טענו כי מדובר בשריפה שנגרמה מפצצת תאורה של צה"ל. בצבא בכלל לא שמעו על הסיפור.