| |
יוזמת שלום, זה תמיד עובד
למה להסביר את עיראק לפילדלפיה כשאפשר לייעץ על פילדלפי? ארה"ב נראית יותר ויותר כגוליבר באזיקים
האמריקנים מבולבלים ממה שקורה אצלנו, וכשהם מבולבלים, הם יוצאים ביוזמת שלום חדשה למזרח התיכון. המושג "בזאר מזרחי" התיישן וכבר לא תואם את המתרחש כאן; התמונות המגיעות אל מסכי הטלוויזיה שלהם מותירות אותם חסרי אונים. למשל, כדורסלן אמריקני שעתיד לשחק בארץ נשאל האם אינו חושש לבוא זמן קצר אחרי המלחמה. "מלחמה?", השיב, "היא הרי נמשכת כבר חמש שנים". ככה זה אצל האמריקני הממוצע - המזרח התיכון הוא עיסה בוצית אחת גדולה בה משמשים בערבוביה ישראל, לבנון, השטחים ועיראק.
חוגים אמריקניים "יודעי דבר" מבולבלים לא פחות. בחזית הפנים-פלסטינית הם צופים בדיווחים על חיסול הדדי של אנשי פתח וחמאס, ולא מבינים על איזו ממשלת אחדות בדיוק מדבר הכתב מהשטח. בחזית הישראלית-פלסטינית הם עדים ל"סיכולים ממוקדים" של חברי ג'יהאד איסלאמי, הוועדות העממיות, פלג אבו ריש וגדודי החלל אבו מוג'אהד - ואינם מצליחים להבין כמה ארגונים מלבד הפתח והחמאס פועלים בעזה, ומי נגד מי. הם צופים ב"נשיא" פלסטיני, "מקבילו" של ג'ורג' בוש, ורק אז מצליחים להבין את פשר המושג הישראלי המקורי - "נבצרות קבועה". היאנקי הממוצע שומע לפתע את הצהרתו של חאלד משעל על "הכרה בקיומה של ישראל אבל לא בזכותה להתקיים" - ומתפוצץ מצחוק, משוכנע שמדובר בעוד מופע סטנד-אפ-קומדי.
בכלל, רצועת עזה מצטיירת בעיני אמריקה כסוכת אבלים אחת גדולה, ממנה באים ויוצאים אלונקאים קלי רגליים נושאי פצועים והרוגים הנעים לקול ירי קלצ'ניקובים. תמונות אמיתיות ומבוימות מתוך הרצועה העזתית של אבטלה, רעב וזעקות שבר של משפחות ההרוגים מרצדות כרקע לכל תכנית אירוח כמעט. כן, נראה שזהו גם הרקע ל"יוזמת השלום" החדשה.
"יוזמת השלום" למזרח התיכון, עליה הוכרז לאחרונה בוושינגטון, מבטאת את הבעייתיות שבסיטואציה אליה נקלע אזורנו יותר מאשר את הנכונות והיכולת למצוא לה פתרון. ארצות-הברית מתחילה להיראות יותר ויותר כענק חסר תועלת, כגוליבר באזיקים. היא מתבוננת בעיניים כלות של "ברווז פוליטי צולע" אחר המתרחש בעיראק, באיראן ובצפון-קוריאה, ומחפשת כנראה פתרונות קלים במזרח התיכון. אותה אמריקה, שנחרדה באחרונה מהחיסול השיטתי של מאה מחייליה בידי צלפים עיראקים, מודאגת מאוד מהמתרחש שם - אבל מזכירת המדינה שלה סבורה שהפתרון לחוליים הללו מתחיל דווקא בשטחים. לשון אחרת, לקונדוליזה רייס קל יותר לתת עצות לגבי ציר פילדלפי מאשר להסביר את עיראק לתושבי פילדלפיה.
מה מבקש הממשל לממש? לאמיתו של דבר, מרוב בלבול, הם אינם מחפשים פתרון - הם מחפשים אחר שקט. הם אינם
מעוניינים בניתוח-לב-פתוח, אלא בניתוח מעקפים. שטף המחאות העולמיות, המגיע לאחרונה אל מחלקת המדינה, הולך ומתגבר, ומתוך הערימה הענקית בורר הממשל דווקא את אלו של המכונות "מדינות ערביות מתונות" ומעניק להן חשיבות מיוחדת וטיפול מיוחד. מצרים וירדן, שכבר נתנו כידוע מענה לכל הגורמים הרדיקאליים במדינותיהן, מזהירות מפני "הניצוץ בשטחים שידליק תבערה גדולה במזרח התיכון". פקיסטן, שכבר לא מוטרדת מהפצצה ההודית, הפכה לפתע מודאגת דווקא מ"הפצצה" הפלסטינית. וסעודיה וקטאר מתריעות מפני היווצרות "מוקד של אסון הומניטארי חדש בעזה נוסח סודן".
המחאות של "הערביות המתונות" מבשרות כבר על הרעיון האמריקני הבא בפתרון המשבר באזורנו. זה יתבטא כנראה בהעלאת האופציה של שיגור כוח בינלאומי לרצועת עזה, ביודעם שאזרחי ארצות-הברית ממש מאוהבים במושג "כוחות שלום". המודל הלבנוני, שפועל רק כחודש, כבר נחשב להצלחה גדולה, והעתקתו לשטחים מדגדגת להם מאוד בקצות האצבעות. החלום הרטוב של הפלסטינים להשתמש ביוניפי"ל עזה כבמגן אנושי עוד עשוי להתגשם. אנשי הקסדות הכחולות יחצצו בין גדודי צה"ל לגדודי החמאס, שיצעדו בחופשיות לאורך ציר פילדלפי. אמור מעתה: לעזאזל מפת הדרכים - העיקר שכבר יבינו שם את השידורים מאצלנו, ושסוף-סוף יהיה קצת שקט בוושינגטון.
הכותב שימש בתפקידים בכירים בצה"ל בשטחים ובלבנון, וכיום חוקר את החברה הפלסטינית
|
