בומביי לכל החושים

המטייל הישראלי הנקלע לבומביי (מוּמְבַּיי, בשמה החדש‭,(‬ עם כל מראות העוני והדלות שלה, מבקש בדרך כלל להימלט ממנה מוקדם ככל האפשר, וכמעט לא חשוב לאן: אם זה דרומה לחופי גואה, לקוצ'ין או לקראלה, או צפונה לרג'סטאן, מנאלי וטיבט.

האמת היא שבומביי היא מגה-כרך מרתק, שכמו הודו כולה - מתיש. אבל לצד המראות הלא נעימים לעיניים מערביות, יש בה גם פינות יפהפיות, כמו הגנים התלויים במאלאבר-היל, שכונה שיש בה דירות יוקרה המושכרות לסגל הדיפלומטי בכמה אלפי דולרים בחודש. כדאי מאוד לדעת לאן להגיע ומתי, ורצוי להישמר מכניסה לאזורים צפופים ומזוהמים (שוק קרופורד למשל‭,(‬ שניסיונות היציאה מהם עלולים להפוך תוך דקות לסיוט. 

רחובות בומביי. סרט בוליוודי (צילום: גטי אימג' בנק)

רשמית, חיים בבומביי, הבנויה על קבוצת איים בים הערבי, 15 מיליון בני-אדם, אבל נראה שהמספר האמיתי גדול בהרבה. העיר נחשבת לבירתה הכלכלית של הודו, שמספר אזרחיה כבר הגיע למיליארד ורבע. בין השאר נמצאים בה אולפני “בוליווד‭,“‬ שבהם מופקים כ-150 סרטים בשנה. התנועה בעיר לא קלה ומתבצעת בעיקר במוניות קטנות, במחיר של כמה עשרות רופי ‭10)‬ רופי שווים שקל) לכל יעד.

זיהום האוויר והצפיפות עלולים לזעזע את המבקרים לראשונה, אך ל"בוגרי הודו" ותיקים שעברו חוויות כמו כלכתה ב-50 מעלות בצל וב-200 אחוזי לחות, בומביי היא טיול בפארק.

ויסקי בטאג' מאהל, שוק ליד שער הניצחון

מבחינה קולינרית, העיר מציעה לתייר המערבי מגוון רחב של אפשרויות, החל מחטיפי-רחוב טעימים הנמכרים באלפי דוכנים ודלפקים מאולתרים, וכלה במסעדות פאר הנמצאות בעיקר בבתי-המלון היקרים. בהשוואה למסעדות במערב המחירים זולים, לעיתים עד גיחוך. "שירות-יתר" מאפיין את רוב המסעדות, שבהן מסתובבים רוב הזמן עשרות מלצרים חסרי-מעש. כשהם לא מתעקשים להגיש ולמזוג ללא הרף, הם פשוט עומדים ומתבוננים בסקרנות רבה בזוג הסועד. בהתחלה זה מפריע, אחר כך מתרגלים.

בשעת השקיעה מומלץ לטייל לאורך מפרץ בק, מנארימן פוינט ועד צ'ואפאטי ביץ'. לאורך הטיילת הרחבה של בומביי, שאורכה 4-5 קילומטרים, מוצבים מאות דוכנים המוכרים קלחי תירס קלויים על גחלים, גלידה וחטיפי בהלפורי מאטריות פריכות, פתיתי אורז, ירקות מתובלים, צ'אטני ופלפל סודני. הפניפורי הוא הגירסה החריפה-מתוקה של המאכל הזה, עם מיץ לימון, תמרהינדי וצ'ילי.

עוד בדוכנים: בוטנים ואגוזים קלויים, אגוזי קוקוס מנוקבים לשתיית המיץ בקש, לחמי פאראטה וחרוטי סאמוסה צמחוניים ומטוגנים, ממולאים בירקות מתובלים, הנמכרים, למרבה ההיגיינה, כשהם עטופים בנייר עיתון ישן.

בעיר עצמה כדאי לטייל בקולאבה, שהוא גם אזור קניות מצוין. ביקרנו שם ב"גולדן גייט‭,"‬ מסעדה הודית לא רעה שבה אכלנו אלו-גובי (תפוחי אדמה ופרחי כרובית מבושלים ברוטב ירקות סמיך‭,(‬ אורז ביריאני (מבושל עם ירקות ושפע תבלינים, כולל פרחי אניס‭,(‬ באטר נאן (פיתה הודית שבצקה מכיל גם יוגורט וחלב והיא משוחה בחמאה) ומלאי-קופטה (כופתאות קטנות של תפוחי־אדמה וגבינה ברוטב שרשימת מרכיביו אינסופית‭.(‬

הארוחה ב"גולדן-גייט" המהודרת למדי, שעליה שילמנו משהו בסביבות 800 רופי

 ‭80)‬ שקל‭,(‬ ממחישה אמת ישנה ומשעשעת למדי: רוב המסעדות ההודיות בהודו הן בעצם אותה מסעדה. המשתנה היחיד במשוואה הוא מחיר הארוחה, הנקבע בעיקר לפי רמת העליבות או הפאר של המקום. כך, למשל, כעבור יום אכלנו פחות או יותר את אותה ארוחה במסעדת צ'אלוקיה באלפנטה איילנד, מינוס האלכוהול (אם אפשר לקרוא לשני בקבוקים פושרים של בירה קינג-פישר אלכוהול) ושילמנו רק 140 רופי.

אגב, הביקור באלפנטה איילנד, הנמצא בערך במרחק שעת הפלגה מהעיר בסירה קטנה, מעניין מאוד. ניצבים שם מקדשים ענקיים ובהם פסלים יפהפים של האל שיווה. הפסלים נחצבו בידיהם של אלפי מאמינים בסלע השחור, בסביבות 750 שנה לפני הספירה הנוצרית.

חובבי השתייה ימצאו בבומביי מזור למצוקתם ב"אפולו בר‭,"‬ הבר המשוכלל למדי של מלון "טאג' מאהל" המלכותי, הנמצא ממש מול “שער הודו“ (Gate of India)‬ - שני אתרי תיירות מרכזיים שכל נהג מונית בעיר מכיר היטב. הקוקטיילים כאן מצטיינים בעיקר בצבעוניות זרחנית שמזכירה אולמי חתונות בתל אביב בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל הבירה קרה, יש יין מכמה סוגים, וכיאה לקולוניה בריטית לשעבר - גם ג'ין וגם וויסקי.

“שער הודו“ הוא מבנה פומפוזי דמוי “שער הניצחון‭,“‬ שנבנה ב-1911, לרגל ביקורו של המלך ג'ורג' החמישי בעיר. כדאי לבקר שם, בעיקר בשעות הערב, בהן מתפתח במקום בזאר הודי ססגוני אמיתי, אם יש לכם סבלנות למאות הנודניקים שיקפצו עליכם בבקשות שונות ומשונות.

יפה ומוזהמת. בהתחלה זה מפריע, אח"כ מתרגלים (צילום: גטי אימג' בנק)

עוד מסעדה חביבה שנחמד לאכול בה היא "צ'ופסטיקס" התאילנדית שבאזור צ'רצ'גייט. פתחנו שם במרק סרטן, שסבל אמנם מעודף קורנפלור, אבל היה נחמד. האגרולס היו גדולים וטובים מאוד. המשכנו במנת אטריות מאלזית צמחונית וחריפה ובדג פופולרי מאוד בחוף המערבי של הודו, הנקרא פומפריט. הכל היה סטנדרטי אך סביר, חוץ ממנת הקינוח שכללה תותים טריים וגלידת וניל מצוינת.

באופן שרירותי לחלוטין דווקא הארוחה הזאת עלתה ‭1,400‬ רופי, כשהחשבון על הבירה מודפס על דף נפרד, אחורי ונסתר. הסיבה ל“הסתרה“ הזו: במדינה שיש בה מיעוט מוסלמי של 250 מיליון בני-אדם, כנראה אי-אפשר לצפות ליחס אחר לנוכחותו של אלכוהול במקומות ציבוריים.

בעת ביקור במטראן, עיירה הררית המרוחקת שעתיים-שלוש ברכבת מבומביי, נאלצתי לשלם על בקבוק בירה 100 רופי שניתנו במזומן לרב-מלצרים בעל מהלכים. השטר נמסר לידיו של נער יחף, שרץ עמו ליעד בלתי ידוע וחזר מקץ דקות כשהוא חובק חבילה עטופה בנייר עיתון, שבו גם הוגש הבקבוק אל השולחן.

כריש בצלחת

כששאלנו על מסעדה “טובה באמת“ בבומביי, שמענו על "מאהאש‭,"‬ הנחשבת למסעדת פירות הים והדגים הטובה בעיר, עם התמחות מיוחדת בסרטנים. המסעדה יפה מאוד וביום ראשון בצהריים היא הייתה מלאה עד אפס מקום.

פתחנו בסרטן ממולא באורז עם בשר סרטן, עם הרבה מיץ לימון וכוסברה (מנה שנדמה שאפשר להמשיך ולאכול ממנה לנצח) ו"בפיש גאסי" - מנת נתחי כריש הנקרא כאן baby shark - כריש שאורכו פחות מחצי מטר. המנה מוגשת ברוטב מתובל וחריף מאוד, המבוסס על חלב קוקוס. קיבלנו כוס יין חינם ממלצר סימפתי: התברר שהוא מדבר קצת עברית אחרי שעבר שנתיים בבר תל-אביבי.

תותים טריים. מנה מנצחת בכל העולם (צילום: נועם לוי)

לעיקריות הזמנו “פיש טיקה מסאלה‭,“‬ שהם נתחי דג ברוטב מסאלה כבד, חריף וטעים עד דמעות. הדג חוסל חיש-קל ושאריות הרוטב נספגו עד לטיפה האחרונה באמצעות קערה גדולה של אורז ביריאני ו“גרליק נאן“ - פיתה הודית דקה ועתירת שום. דווקא הארוחה הזאת, שהייתה ללא ספק הטובה והמושקעת ביותר שאכלנו עד כה, עלתה לנו משום מה רק 830 רופי. למה לא כפול מזה? מי יודע. והרי אם הודו מלמדת את המטייל בה משהו, זה לא לשאול יותר מדי שאלות.

• Golden Gate, Madame Cama road, 22027989
• Chopsticks, v.n road, Churchgate, 2049284
• Mahesh Lunch home, Cawasjj patel st. 22870938‬
• Chalukya restaurant beer bar, 2848323