כיצד משיבים את הפסולת לשימוש חוזר?

לחלק הראשון של הכתבה

לאחר מיצוי כלל הצעדים להפחתה במקור של כמות הפסולת, עלינו לפעול להרחבת ההשבה, כלומר שימוש בפסולת באחת משלוש דרכים: שימוש חוזר בפסולת בצורתה הנוכחית; שימוש בה כחומר גלם ממוחזר בתהליך הייצור (מִחזור); או שימוש בפסולת כמקור לייצור אנרגיה. כלומר, עלינו לחתור לתהליכים מעגליים ולהפחתת כמויות החומר שאין להן עוד שימוש.

במעגל השני שמור מקום נכבד לרשויות המקומיות, שבידיהן מסורה האחריות לטיפול בפסולת ולרשותן עומדים מגוון כלים. ונשוב לדוגמת כמויות הפסולת שלמעלה. לכאורה, הפערים בכמות הפסולת בין סביון לרהט מלמדים שאוכלוסייה במעמד חברתי–כלכלי גבוה מייצרת הרבה פסולת, ואוכלוסייה במעמד נמוך מייצרת מעט.

ואולם, נתונים נוספים משבשים לחלוטין תמונה זו: מועצה אזורית משגב (0.82 ק"ג לתושב ליום); קריית טבעון (1.29); ורעננה (1.01). דוגמאות אלה, הלקוחות מדו"ח המשרד להגנת הסביבה לשנת 2004, מלמדות שני דברים. האחד הוא, שרשות מקומית יכולה להשיג הישגים של ממש במִחזור הפסולת והפחתת הכמויות המועברות להטמנה על-ידי הפרדת פסולת לפחים נפרדים לזכוכית, נייר, קרטון, פסולת אורגנית וכו'. תושבי קריית טבעון, למשל, מפרידים את החומר האורגני ושמים אותו בפח נפרד. במועצת משגב חולקו קומפוסטרים ביתיים לתושבים רבים והוקמו מרכזי מִחזור.

אמינות הנתונים מוטלת בספק

העניין השני שמאיר דו"ח הרשויות הוא שלמעשה, אמינות הנתונים מוטלת בספק רב. מועצה אזורית חבל אילות, לדוגמה, מקיימת פעילות ענפה בתחום המִחזור, אך גילתה לתדהמתה שהיא מככבת בראש רשימת יצרני הפסולת (6.03 ק"ג לתושב ליום). הסתבר שפסולת חקלאית ופסולת אחרת נכללו בדו"ח, ובשל כך התקבלה תמונה מעוותת לחלוטין.

על כך יש להוסיף שהרשויות המקומיות צריכות לדווח מדי שנה על כמות הפסולת שלהן, אך רובן אינן ממלאות חובה זו. היעדרו של בסיס נתונים מהימן מעקר במידה רבה את יכולת הפעילות למען הגברת ההשבה. על פי תקנות המִחזור, הרשויות צריכות למחזר 25% מכלל הפסולת הביתית המיוצרת בהן בשנת 2007. בהיעדר נורמת דיווח ובלא איום בסנקציות של ממש, אין כל דרך לדעת מהו שיעור ההשבה האמיתי, אין יכולת להסיק מסקנות ואי-אפשר להפעיל כלים יעילים לתמרוץ כלכלי.

המשרד להגנת הסביבה גורס כי שיעור המִחזור של הפסולת הביתית עומד על 22%, אך חישוב הנתונים מדו"ח המשרד לשנת 2004 מורה על 12% בלבד. היכרות עם הנעשה בשטח, במפעלי המִחזור, מביאה אותנו להעריך כי שיעור המִחזור האמיתי נמוך עוד יותר.

סוף דבר

חשוב להדגיש כי הטיפול בפסולת אינו חייב להתבסס על אמצעים טכנולוגיים משוכללים, אלא דווקא על פעילות קהילתית, על מתקנים מקומיים ועל מימוש היתרון לקוטן (להבדיל מיתרון לגודל). רשות מקומית אשר תשאף לטפל בפסולת בחצר ביתה שלה, תוך מימוש היתרונות הייחודיים לה, תוכל להגיע להישגים נכבדים, הרבה יותר מרשות המקימה מיזמי ענק שהפיקוח עליהם קשה והם מנוכרים לסביבה ולרוב תושביה.

גלעד אוסטרובסקי הוא מדען פסולת ומחזור במחלקה המדעית בעמותת אדם טבע ודין. מתמחה במדיניות לניהול משק הפסולת ושימור משאבים. בעל תואר שני במדיניות ותכנון סביבתי, האוניברסיטה העברית.