עין כרם: בעקבות המטביל

כדרך שכרכים בולעים את שכניהם הכפרים ואלה הופכים לשכונות או לרבעים, כך גם ירושלים, שבלעה את מלחה ואת דיר יאסין, את שייח באדר ואת בית צפאפה, את שרפאת ואת שעפאת וגם את עין כרם, ובדרכה תבלע גם את אורה ועמינדב ואת עיסאוויה ואת רמת רחל ואת מבשרת, ומי יודע את מי עוד.

כל אלה איבדו את חזותם וממילא גם את אופיים, ולא רק משום שיושביהם היום אינם עוד אלה שישבו בהם טרם שנבלעו בירושלים, ולא רק משום שסמטאותיהם רוצפו ונוקו מגללי החמורים ומפרש התרנגולות, אלא שגם כיתתו בהם בתים לעפר ועצים לנסורת ובנו בהם בתי כנסת וסניפי דואר וקופות חולים ומוסדות של רשויות, ולא ניכר בהם עוד שפעם היו איכרים הולכים בהם ומעלים אבק ברגליהם וחובטים במחסניהם כלי מלאכה של שדה וגן. 

כנסייה בעין כרם. תולדותיו של יוחנן מונצחים על הקירות (צילום: לע"מ)

אך אחד ומיוחד מהם הוא עין כרם. גם פה אין ניכרים כבר עקבות האיכרים, שכן בתים של אבני שדה מלוקטות ובוסתנים קטנים הפכו כאן לרכוש גדול, והדיירים החדשים טורחים כדי להיטיב את חנייתה של המכונית או מעטרים כתובות של נחושת וקרמיקה בפתחי הבתים - ובכל זאת יופיה של עין כרם לא עומעם בחלוף השנים מאז המלחמה שבעטיה ברחו בעלי בתיה הקודמים.

אפשר בה, בעין כרם, להתהלך בין הבתים והבוסתנים הישנים, ולהתרשם ממראות של כפר בהרי יהודה שעשוי הוא אבנים ומדרגות והרבה עצים. אם השקדיות פורחות ומבשמות את אוויר החורף של הקריה הן מביאות ריח של יום טוב ומראה של הדר גדול לכל מדרגות ההר, ואם חרבוני הקיץ מרחפים על מרצפות סימטאותיה הלוהטות הם נמוגים בקרירותו של המעיין הזורם מתחת לבית המסגד הנטוש מאז המלחמה ההיא. יפה לראות בשכונה שהייתה כפר כיצד מתמזגים עוני של פלחים בגנות עמוסות מסתורין של אהבה, וסימטאות נמסכות בחומות אבן שעוטפות בשתיקה את הבתים המגובננים.

מוזר הוא מראה שמנה וסלתה של ירושלים שמסתופפים בכפיפה אחת עם יהודים שנסו מארצות מצוקה, אשר באו הנה בעל כורחם ומבלי דעת מהו שהיה כאן טרם בואם. אלה נושאים עיניהם לבתים הגדולים והכעורים של שכונות ירושלים החדשות הנשקפים מעל עין כרם, ואלה מביטים בחרדה על כיעורן של קרית היובל והר נוף, שמתריסה בגושיותה הלבנה כלפי הירוק תמיד של עין כרם הקטנה, כאומרת: "המתיני בקעה עירומה וזנאית, עוד אבנך ונבנית עם המוני חרדי, שקצה נפשם באנשיך ובתייריך ובבתי כנסיות שבך ובמנזרי תרפותיהם לא עלינו‭.“‬ ובוודאי אין הם נותנים דעתם לעובדה שמכאן, מעין כרם, חצבו אבנים לבניין בית המקדש...

ליבה של עין כרם הוא מזיגת הקסם של הכפר שהיה ואיננו עם סיפורי הכשפים של הנוצרים, הנוהרים בימים של שלווה אל כנסיותיו. כולן מוקדשות ליוחנן המטביל, מקדימו של ישוע בן יוסף הנוצרי ומבשרו. אין טעם כרגע להרחיב את הדיבור על אותו יוחנן, שכבר לפני כאלפיים שנים ירד להתבודד בערבות יריחו, לאכול חגבים למחייתו ולנוע בדרכי המדבר עטוי בבלואי סחבות. אלמלא פגש בישו וטבלו בירדן, יתכן ומעולם לא היינו שומעים אודותיו.

על הניסים ועל הנפלאות

סוערים היו חייו של יוחנן. אמו אלישבע הייתה עקרה, ושלא כחברתה שילדה את המשיח בעודנה בתולה, זו דווקא טרחה רבה בהבאתו של יוחנן לעולם. היא אף לא טענה מעולם שבעלה אינו אבי הילד ולא תלתה את נס לידתו בשום מלאך, על אף שלפי ספר דברי אלוהיהם אינספור מלאכים ושליחי מרום עלומים נהגו אז לשוטט בארץ לאורכה ולרוחבה ולהתערב במעשי האדם בכה ובכה.

זמן לא רב אחרי הופעתו של יוחנן העולל אצל עולמו של הקב"ה, באו קלגסי מלכות רומי הרשעה כדי להאבידו מן העולם, וכמובן שבהזדמנות הזו התווסף נס לרשימת הלהטים המתוארת בברית החדשה: העולל נבלע באבן ענקית עד שהסרדיוטין נואשו ממשימתם והלכו.

כל הנסים המופלאים האלה וכל סיפורי יוחנן, שהפך למטביל בבגרותו, הונצחו

 בכנסיות עין כרם. יש גם מנזרים בבקעה הקטנה והיפה הזו, גם הם כמובן שייכים לסיפור חייו ולידתו של יוחנן, שכידוע קיצו האיום היה תולדה של צניעותו הנודעת. הוא סירב להצעת הזנונים שניסתה בו שלומית אחות הורדוס, וזו, בעלבונה הנורא, דאגה לכך שראשו יוסר מעליו ויוגש לה על מגש בשעת מחול מבעית של פריצות שחוללה לעיני אחיה.

לא לנו לשפוט את נפלאות הסיפורים האלה, מה גם שיוחנן וישו, מרים ואלישבע, שלומית והורדוס וכל השאר, לבד מקלגסי הלגיון הרומי כמובן, היו יהודים, ומי אנו שנשפוט את אחינו בעיתות צרה נוראות כאלו המתוארות בספרים.

את עין כרם, שהיה כפר פלסטיני בעיבורי ירושלים, כבשו במלחמת העצמאות כוחות של הגדנ"ע (גדודי נוער עברי‭.(‬ תארו לעצמכם, נוער דובר עברית משתתף במלחמת העצמאות של עמו ויוצא לקרב שבו הוא מוריש לפי חרב את מה שהיה צריך להוריש. הרואי, לא כן?

איפה זה

כל ירושלמי יגיד לכם איך להגיע.