ברלין: אמנות ההישרדות

הן עברו כיבושים, מלחמות, שריפות והפצצות ושרדו בדרך לא דרך. הסיפור שלהן שזור בדברי ימי העולם - מהעת העתיקה עד ימינו. עכשיו מקבלות ‭3,000‬ יצירות האמנות של מוזיאון בודה ‭(Bodemuseum)‬ בברלין את הכבוד שהן ראויות לו, עם חנוכת המוזיאון מחדש.

פסל של ראשו של יוחנן המטביל (צילום: אי פי איי)

מדובר באחד המוזיאונים החשובים ביותר באירופה ובעולם בכלל לתולדות האמנות העתיקה. המוזיאון, הניצב בקצהו של אי המוזיאונים במרכזה של בירת גרמניה, נחשב לא רק לפנינה ארכיטקטונית נוצצת, אלא גם לבעל אוספים נדירים ביותר. אחרי יותר מ-60 שנה שבהן פוזרו אוספיו במרתפי בונקרים נאציים, במתקני אחסנה שונים ובמוזיאונים נפרדים במזרח ברלין ובמערבה, ואחרי עבודות שיפוץ ושחזור נרחבות בהשקעה של כ-160 מיליון יורו, נפתח שוב המוזיאון הידוע באוקטובר האחרון.

תוצאת ההשקעה מרהיבת עין: המוזיאון, שנבנה בתחילת המאה הקודמת בסגנון הניאו-בארוק, מבהיק למרחקים. גם חדריו הגדולים מבריקים ונוצצים. ב-66 אולמות התצוגה, המשתרעים על פני ‭6,600‬ מ"ר, מוצגים בין היתר אחד מאוספי הפסלים הגדולים ביותר בעולם ‭1,700)‬ פסלים מהמאה השלישית ועד למאה ה-‭(19‬ ואוסף מטבעות עצום, שנרכשו ברובם על ידי מלכי פרוסיה וקיסרי גרמניה במשך מאות שנים.

אולם הכניסה הגבוה, בעל גרם המדרגות הכפול, עוצר נשימה. במרכזו ניצב פסל גדול של הקיסר פרידריך השלישי, שלכבודו נבנה בשעתו המוזיאון. עד לימי המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה גם נשא המקום את שמו של הקיסר, אך איבתם של הקומוניסטים למונרכיה הביאה אותם לשנות את שמו של המוזיאון ולהטביל אותו מחדש על־שם יוזם הקמתו, מנהל רשות המוזיאונים הקיסרית וילהלם בודה.

אוצרות המזרח האבודים

באי המוזיאונים בברלין מרוכזים חמישה מוזיאונים, שהקמתם החלה במחצית השנייה של המאה ה-19 ונמשכה אל תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. המוזיאונים נבנו כדי להציג את אוספי העתיקות שהצטברו ברשותם של מלכי פרוסיה ואציליה. ארכיאולוגים גרמנים נשלחו לרחבי העולם הקדום כדי להתחרות בעמיתיהם האנגלים והצרפתים בחשיפת אוצרות ממלכות המזרח האבודות - בעיקר בטורקיה, מצרים, עיראק ופרס. בין הממצאים החשובים שאותרו על ידי ארכיאולוגים גרמנים היו שרידי העיר טרויה, מקדש פרגמון בטורקיה ושעריה של העיר בבל.

אי המוזיאונים, ובכלל זה מוזיאון בודה, חדל לפעול עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה. מרבית האוספים שהיו בהם הועברו לבונקרים תת-קרקעיים ברחבי ברלין ומרכז גרמניה, כדי לשמור עליהם. המוזיאונים עצמם נפגעו, חלקם קשות, בהפצצות האוויר של בעלות הברית ובמהלך קרבות הרחוב העזים שהתנהלו בחוצותיה של בירת הרייך בימים האחרונים של המלחמה. אוסף הפסלים העצום של מוזיאון בודה נפל קורבן לשתי דליקות מסתוריות שפרצו בימיה האחרונים של המלחמה. פסלים רבים נפגעו קשות מהאש, ואחד מחדרי המוזיאון המשופץ מוקדש היום ל“זכרן" של האבידות.

לאחר המלחמה, עם חלוקתן של גרמניה וברלין, חולקו גם אוספי האמנות והארכיאולוגיה הגדולים. הרוסים הרשו לעצמם לקחת אוספים שלמים למוסקבה. מאוחר יותר הושבו חלקים מהם לידי המשטר הקומוניסטי של מזרח גרמניה, שברשותו נפל גם אי המוזיאונים.

איחודה מחדש של גרמניה, לפני 16 שנה, איפשר לאחד מחדש גם את מרבית האוספים השונים ולפתוח בעבודה נמרצת להחזרת הדרו הישן של אי המוזיאונים, המהווה גם כיום את אחד ממוקדי המשיכה התיירותיים החשובים ביותר באירופה. כ-12 אלף איש מבקרים באי מדי יום, אף על פי שרבים ממבניו עדיין עוברים שיפוץ.

מבצע השיקום הכללי של האי, שעלותו עשויה להגיע לשני מיליארד יורו, אמור להסתיים ב-‭,2015‬ אז יחוברו חמשת המוזיאונים המשוקמים במעבר תת־קרקעי, שיהפוך את האי למכלול מוזיאוני גדול יותר מהלובר בפריז ועשיר יותר מהבריטיש מוזיאום בלונדון.

הנקודה היהודית

פתיחתו המחודשת של מוזיאון בודה העניקה למנהליו הזדמנות לתקן במידה מסוימת עיוות היסטורי ולהביע תודה מאוחרת לאדם שתרם רבות להקמתו ולכינונם של שאר האוספים הגדולים בעיר. מדובר באיש העסקים היהודי הנרי ג'יימס סימון, שעד למותו בגיל 81 בשנת ‭,1932‬ חודשים ספורים בלבד לפני עלייתם של הנאצים לשלטון, נחשב לאחד האנשים העשירים ביותר בבירת גרמניה. סימון, בן לסוחר כותנה מצליח ונכד לרב, הוא האיש שבזכותו נפלו בחלקה של ברלין כמה מיצירות המופת החשובות ביותר המוצגות במוזיאונים שלה, בכלל זה פסלה הידוע של מלכת מצרים נפרטיטי.

מוזיאון בודה המחודש (צילום: אי אף פי)

סימון תרם חלק נכבד מכספו לפיתוח אוצרותיה של ברלין הקיסרית. במהלך חייו תרם יותר מ-1,000‬ מוצגים, הנכללים באוספיהם של שמונה מוזיאונים גדולים בברלין. הוא היה זה שמימן את הקמת מוזיאון בודה, רכש פסלים ותמונות להרחבת האוסף שבו וכן 300 מטבעות נדירים ביותר, ביניהם מדליונים עם דיוקנו של אלכסנדר הגדול שנחשפו במצרים.

למרות תרומתו העצומה של סימון לברלין, עד היום לא מצאה העיר לנכון להכיר לו תודה בדרך כלשהי. יוזמות שונות לקרוא רחוב או כיכר על שמו נדחו כל פעם מחדש בתירוצים שונים. הניסיון האחרון לקרוא רחוב על שמו, סמוך לאי המוזיאונים, ירד מהפרק בטענה ששוויון המינים מחייב כעת את עיריית הרובע לכנות רחובות רק על שם נשים, שכן ברובע יש כבר יותר מדי “רחובות גבריים‭."‬ בינתיים החליטו משפציו של מוזיאון בודה להציב בכניסה למקום פסל-דיוקן של הנדבן היהודי לצד פסל של וילהלם בודה.