הפרה הקדושה של הח"כים
חברי הכנסת נמנעים מלגעת בשכר עובדי המשכן. הם, שמטיפים ופועלים לשמירת החוק ותקינות השלטון, מתנהגים כבעלי הבית ומנצלים לרעה את העובדה שהם גם הגופים הממלכתיים היחידים שאינם כפופים לממונה על השכר ולמבקר המדינה
חברי הכנסת הפכפכים בדרך כלל כמנהגם של פוליטיקאים שמתגמשים בהתאם לצורכי השעה ובעיקר לקידום האינטרסים שהם משרתים ובעיקר של עצמם. הם עקביים רק בענייני הכסף שמגיע, כמה שיותר, לציבור וגם לכיסם הפרטי.
עו"ד יעקב נאמן גילה את האמריקה הישראלית הזאת, לתדהמתו, כשהתיישב בלשכת שר האוצר של ממשלת נתניהו, לפני פחות מעשור. "מדוע", הוא שאל פעם את ועדת הכספים, "בעולם הרחב נבחרי הציבור הם כלבי השמירה של הקופה הציבורית אשר נלחמים לצמצם את הוצאותיה, ורק אצלנו הם נלחמים להגדיל אותה עוד ועוד"?
נאמן שהוא יהודי שומר מצוות, היה צריך לשאול קודם את עצמו אם מנהג מקומי זה, לא נובע במקרה מהציווי המקראי של "לא תחסום שור בדישו", בעיקר כאשר נבחרינו גם גוזרים באותה הזדמנות את הקופון שלהם.
מעמד הפתיחה של כנס החורף במשכן הכנסת לפני כחודש, נראה כמבוא לפרק נוסף של חגיגת הבזבוזים. מי שהדיר את רגליו מהבית בפגרת הקיץ לא הכיר אותו: רצפת הבטון של משטח החנייה התת קרקעית לבש ציפוי כחול מבריק. הכניסה והמסדרונות לבשו חג והתכסו בשטיחי קיר חדשים או פרסיים יקרים. הקירות קושטו ביצירות אמנות ומתחתן פינות ישיבה נאות עם שפע כורסאות שחורות רכות ועמוקות.
הטיפול הקוסמטי הזה היה יכול להתבצע רק ביד נשית ואסטטית, ואכן נעשה בהוראת היו"ר החדש, דליה איציק, מיד לאחר כניסתה לתפקיד. קשה עדיין לקבל את מחירה של מתיחת הפנים הזאת. האומדן נע סביב מיליון שקל. המחיר היה יכול להיות גבוה יותר אלמלא הניקיון שעשתה איציק במחסני הבית והאבק שניערה מהשטיחים היקרים ומעשרות תמונות אשר נתרמו לכנסת ונשכחו שם במשך שנים.
לשבחה של איציק ייאמר כי הניתוח הפלסטי הזה היה חיוני ומוצדק, שהציל את הבית מהמראה המרופט, גרוע לפעמים ממתנ"ס המוני, והעניק לו לפחות את הלבוש החיצוני המהודר והמכובד הראוי לארמון הדמוקרטיה. הביקורת הציבורית התעלמה אפילו מהמחיר, אולי בגלל שבסתר לבם התביישו המבקרים להודות עד כמה הם עצמם לא
חשו עד כה בעליבותם של הכניסה ומסדרונות הבית.
רק לפני עשור הם ירדו בלי רחמים על היו"ר דאז דן תיכון, שהשקיע הרבה פחות בבדק בית יסודי שלא נעשה 30 שנה, ובין השאר החליף צנרת רקובה או ריצף בשיש את מזנון הח"כים במקום השטיח השחוק והמוכתם. לו בדקו היו מגלים כי השיש זול יותר משטיח חדש. אבל הביקורת במקום הזה, כמו שגם הח"כים משתמשים בה, היא לרוב לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם. את תיכון אהבו לשנוא. באברום בורג שבא אחריו לא נגעו, כי אותו אהבו משום מה, למרות שהיה בזבזן גדול מתיכון. מאיציק סתם מפחדים.
ערוץ הכנסת - שוקת זהב בלי סוסים
גם הח"כים, אשר טובת הקופה הציבורית היא רק על קצה לשונם, לא יעזו לתהות עד כמה באמת מוצדקות הוצאות גדולות יותר של הכנסת, לאו דווקא לשמירת הדמוקרטיה או טובת הציבור. רק בימים האחרונים נזכרו בצורך לחסל את המוסד המיותר של נציבות הדורות הבאים שעלה 3-2 מיליון שקל בשנה, חלק נכבד למשכורת שמנה של הנציב - שופט בדימוס – שקיבל את המשרה כפיצוי על שלא נבחר למעלת היועץ המשפטי של הכנסת (במשכורת לא פחות שערורייתית - של שופט בית המשפט העליון).
הנציבות היתה רעיון של ח"כ לשעבר יוסף לפיד להתריע על השפעת חוקים חדשים על הנכדים והנינים שלנו. בפועל היא התרחקה מחזונו כשנהפכה לסרח עודף של הלשכה המשפטית, המבקשת עכשיו לספח אליה את המוסד הזה.
מסמכי הנציב המלומדים לא הצליחו להתחרות בלחצי הלוביסטים שנהפכו לנותני הטון במלאכת החקיקה. אבל המחיר הכספי של הנציבות המיותרת הוא כאין וכאפס לעומת השקעת הענק בערוץ הכנסת - 18 מיליון שקל בשנה - אשר נועד לשפר את יחסי הציבור שלו בעיני העם וללמדו פרק בהליכות הדמוקרטיה.
הכנסת לא שקלה עדיין במאזני עלות-תועלת אם אכן ראוי שהיא תממן את מלוא התקציב היקר של הצעצוע הטלוויזיוני הזה. הגילוי הנאות מחייב לומר שהערוץ ותכניו בנויים ומתפקדים לתפארת המקצוע. הוא משדר כמעט מסביב לשעון ומספק למי שדבקים בו עניין והנאה לא מעטים. אבל כמה צופים באמת מרותקים אליו מעבר לזפזוף, ובעיקר מושפעים מתכניו ומשנים את דעתם שהכנסת איננה רק מושב לצים של אוכלי חינם שרק מגדפים זה את זה?
כנראה שלא הרבה אם בסקרי דעת הקהל מעמד הכנסת והדימוי המושחת שדבק גם בה אפילו ירד מדרגה בהשוואה לשפל שנמדד לפני הקמת הערוץ. הכנסת לא מפרסמת את הרייטינג שלו, ובפועל מתקבל הרושם שנבנתה כאן שוקת זהב, אבל הסוסים איכשהו לא עומדים בתור לשתות את מימיה הזכים. בינתיים חברי הכנסת הם אלה שנלחמים על תורם להצטלם באולפן הערוץ באגו-טריפ אינסופי שמונע בעדם לתהות שמא מדובר כאן בשידור במעגל סגור, ועד כמה הערוץ הזה תכליתי וראוי בכלל להתקיים על חשבון המדינה.
חוששים לגעת ב"תוספת הפרלמנטרית"
הח"כים נזהרים מכל חיטוט בתכלית ונחיצות הוצאות הבית ועריכת הבדיקה לאור השמש המחטאת, כמי שיודעים שהחמאה הזאת מונחת על ראשם. כ-420 מיליון שקל הם חלקה של הכנסת בתקציב 2007 שעבר השבוע בקריאה ראשונה. כ-110 מיליון שקל הוא חלקם של חברי הכנסת בעוגה הזאת. 50 מיליון למרכיבי השכר וכ-60 מיליון למימון "תנאי עבודתם"! למשל תקציב "הקשר עם הציבור", שעומד בממוצע שנתי על כ-60 אלף שקל לח"כ ומצטבר לזכותו במשך קדנציה אחת לכרבע מיליון שקל. בסיס התקציב הזה הוא 49 אלף שקל להוצאות ועוד 19 אלף שקל לח"כ שמחזיק לשכה מחוץ למשכן. רובם מחזיקים.
הביקורת הציבורית כבר כרסמה מעט את הבזבוז הזה אבל לא מחקה אותו גם כשהתברר שחלקו הולך על רכישת מחשבים ומקלטי טלוויזיה והחזקת טלפונים ניידים אבל גם על וילונות ומכונות לשטיפת כוסות. מדובר פה יותר על מימון הפעילות הפוליטית של חברי הכנסת, שצריך לבוא על חשבון התקציב הנדיב והנפרד של מימון המפלגות (120 מיליון שקל). תנועת ש"ס אפילו מודה כי לשכות אלה, כמו העוזרים הפרלמנטריים של הח"כים, נתרמות על ידם לשירות המפלגה במסווה הלגיטימי של "קבלת קהל".
העוזרים הפרלמנטריים הם עניין הראוי לבחינה נפרדת. עשרות שנים תפקדו הח"כים יפה בלעדיהם, עד שלחצו וקבלו עוזר אחד והתיאבון בא עם האכילה. היום מחזיקה הכנסת לכל ח"כ 2 עוזרים וכבר עולה התביעה לעוזר שלישי. הסיוע הזה עולה לבית כ-7 מיליון שקל, אבל איננו תורם לתפקודם הפרלמנטרי בהשוואה לימים הרחוקים שהיו בלעדיהם, ומעמדם החברתי של הח"כים גבוה פי כמה מהקיים. אחד העוזרים אצל רובם מתפקד כדובר אשר מנסה להחדיר לתקשורת את הגיגי הבוס. אשד הניירות שהם מפיקים הולך רובו ישר לפח.
אפשר למנות עוד כמה וכמה הוצאות מיותרות שיכווצו את תקציב הכנסת אבל היריעה קצרה. אבל היא לא תהיה שלמה אם נפסח על הפרה הקדושה שהח"כים נרתעים מלגעת בה ומשתדלים שלא לדעת עליה - של שכר עובדי הכנסת. מאמצי החיסכון של המנכ"ל החדש, אבי בלשניקוב, שמתמקדים היום בדילול הסגל במחיר של מענקי פרישה בסך 10 מיליון שקל, הם כסף קטן לעומת מבנה השכר. הוא כולל "תוספת פרלמנטרית" אשר כמעט מכפילה אותו בהשוואה לשכר מקביליהם בשירות המדינה. טובת הנאה היסטורית שמקבילה לתוספת דומה שהונהגה לפני עשרות שנים במשרד מבקר המדינה.
מי שיעז לגעת בפרה הזאת, מסתכן בשיתוקם המוחלט של שני מוסדות העל שלטוניים הנכבדים. השאלה היא מה גרוע ממה למשטר הדמוקרטי: העימות שיביא לתיקון המעוות, או הנצחת הדוגמה הרעה בשני המוסדות העליונים. הם היחידים אשר מטיפים ופועלים לשמירת החוק ותקינות השלטון, אבל בעצמם מתנהגים כבעלי הבית ומנצלים לרעה את העובדה שהם גם הגופים הממלכתיים היחידים שאינם כפופים לממונה על השכר ולמבקר המדינה.
שטיחי שגאל בכנסת
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
