לשירה יש הכל, חוץ מאהבה
כשתפגשו את שירה תתפעלו: היא כוסית- על , ויש לה בית מושלם, בעל מוצלח וילדים יפים, יש לה חופשות בפריז ובאמסטרדם גם, המון בגדים בארון וכרטיס אשראי פתוח, אבל שירה היא קורבן, היא אומללה, ואף אחד לא מבין מדוע
לשירה יש וילה יפה, שיצאה הישר ממגזין מעוצב, עם פרחים בגינה ומוזיקה נעימה של אחרי הצהריים.
אבל שירה היא קורבן, קורבן של היופי שלה, של הקסם האישי, קורבן של החיים הטובים והמושלמים שכולם רצו עבורה, ושל נישואי נוחות שגורמים לה הרבה מאוד אומללות.
נכון, אף אחד לא הכריח אותה להתחתן, אבל היא ידעה שהוא הבחור שיביא הרבה נחת - להורים שלה.
אף אחד לא הכריח אותה להתחתן, אבל הוא היה בדיוק מה ש"צריך": מעמד, מוצא, השכלה ותפקיד נכונים. ושירה הבינה שהוא "מתאים". זו הפתעה לגלות שגם היום, שירה, כמו הרבה אנשים אחרים, חיה בתוך סוג של נישואים"מוסדרים".
לשירה זה היה מובן מאליו להתחתן עם בחור כזה, לא היו לה סימני שאלה, היא לא חשבה על אהבה, היא חשבה על המשימה - חתונה, בית, ילדים ושאר עניינים. ההורים של שירה חינכו אותה לקראת המשימה הזאת. אין ולא היתה לה מטרה אחרת בחיים.
השנים עוברות, שירה היפה מבינה שהיא משלמת מחיר, חשבונית אדומה על אובדן חיים בלי אהבה, חיים בלי חשק בתוך בית יפה, ילדים מקסימים ובעל שיש לו את הפוזה המתאימה, אבל לה בליבה אין לה ולו טיפה קטנה של אהבה.
"למה התחתנת?" אני שואלת את שירה.
"הייתי ילדה, הוא היה מוצלח, חכם, ולא ידעתי שיש בחוץ אהבות, תשוקות, וחיים אמיתים שאפשר לבלוע במינונים גדולים", שירה עונה.
יש הרבה מעמדות שלא מדברים עליהם
בעידן המודרני אין מעמדות רשמיים, אבל יש הרבה מאוד מעמדות שלא מדברים עליהם. זה ממש לא פוליטקלי קורקט להגיד שיש "פועלים", אלו שאנחנו בלי משים הופכים אותם לסוג של משרתים. אנחנו לא מדברים על האנשים ה"ממוצעים", כאלו שאיכשהו מסתדרים, ושיש אנשים "מנהלים", יש "משכילים", יש אנשים "מפורסמים" ויש "עשירים". וכל אחד מהאנשים האלה חי לפי כללי הטקס שלו, הידועים לקבוצת ההשתייכות ממעמדו. כללים מוסכמים, שכולם יודעים , אבל לא מדברים עליהם.
שירה חונכה למטרת חתונה, שירה חונכה להשאר ב"מעמד". אנשי המעמדות מתלבשים לפי קודים התנהגותיים שהיום אנחנו קוראים להם "מותגים", מבלים במסיבות המתאימות, אוכלים במסעדות הנכונות, בונים בתים ומתחתנים, הכל לפי המעמד.
גם היום, כל אחד רוצה לשדרג עצמו מדרגה אחת קדימה, למעמד יותר גבוה ממה שהוא באמת, ונישואים הם לפעמים הדרך הקלה, האכזרית מכולם, לקבל חיים יפים, גם אם לא לגמרי אוהבים.
היא אף פעם לא נהנתה לשכב איתו
שירה אומרת שאף פעם לא באמת אהבה אותו, הוא פשוט היה נכון, מתאים. היא אף פעם לא נהנתה לשכב איתו, אבל תמיד חשבה שזה חלק מתפקידה בפאזל הנורא הזה שנקרא "החיים המושלמים", אלה מהפוסטרים, שכולם רוצים.
כשתפגשו את שירה תתפעלו, היא כוסית- על , ויש לה בית מושלם, בעל מוצלח וילדים יפים, יש לה חופשות בפריז ובאמסטרדם גם, המון בגדים בארון וכרטיס אשראי פתוח, אבל שירה אומללה, ואף אחד לא מבין מדוע.
שירה לא חושבת שמשהו לא בסדר, היא סתם לא מבינה למה היא אומללה, למה עצוב לה כל כך בנשמה.
בגיל 25 שירה כבר מילאה את המשימה שעבורה גודלה, בעל, בית, ילדים ושאר עניינים, אז עכשיו מה עליה לעשות בחיים?
בגיל 35 שירה מרגישה שהיא אמנם מילאה את המשימה, אבל החיים שלה לא מעניינים, היא לא יודעת מה זו אהבה.
זה נשמע כמו ביימי הביניים, אבל כשאני מסתכלת סביב אני רואה המון אנשים שחיים בזוגיות "מעמדית". שירה לא עובדת, היא לא לומדת, היא זנחה את האמנות, הפקירה את עצמה לחיים ה"נכונים".
"המון אנשים היו רוצים להיות במקומך!", נוזפת בה אמא שלה. ובעצם אומרת לה, בשפה הלא רשמית, "תאהבי את בעלך!" אבל שירה לא יכולה. נישואי הנוחות לא עושים לה נעים בדגדגן.
"יש לי שיעור ספינינג", אומרת שירה היפה. יש לה דמעות בעיניים, והיא ממשיכה לעוד יום של פוסטר.
לפנייה לכתב/ת 
