כבר לא מצליחה לרקוד את הריקוד הזוגי הזה
אולי נישואים כמו שלנו לא יכולים להיגמר במכה אחת. גם בין התקופות הקשות, יש הפוגות. לפעמים זה מתחיל מהילדים, למשל בפעם שנעם נפצע "יחידת משפחה" גפני נכנסה לפעולת חרום מתואמת. הבנה אינטואיטיבית של חצאי משפטים. כמו זוג רקדנים ותיקים ושחוקי חזרות
"אההה... איפה הזה, נו? איפה ה..."
"מתחת לכחול", עניתי לו כמעט בלי להסתכל.
אודי ניגש לכסא, הרים את המעיל שלו והוציא את החגורה שהשאיר שם. הוא הסתכל אלי וחייך. "השחלות שלך..."
הוא לא היה צריך להגיד יותר, אני לא הייתי צריכה לענות כלום. כל השיחה התנהלה בקודים של זוג אנשים שחיים יחד עוד מתקופת הברונזה, הבנה אינטואיטיבית של חצאי משפטים. כמו זוג רקדנים מתואמים ושחוקי חזרות. אני הבנתי איזה "זה" אודי חיפש, והוא הבין מה אני מתכוונת במילה "כחול".
הפוגה, תמיד אחרי הסערות נרגע פתאום. הפוגה לזמן מה בו אנחנו לא רבים, לא מנסים להדוף זה את זו. אבל אני כבר מלאת צלקות מקרבות ההתשה ושבעת הבטחות שווא על שלום לנצח, שהתגלו כמנוחות של בין ערביים. כמו לפני שנה, לפני בר המצווה של עדו.
הנישואים שלנו עלו על השרטון הגדול ביותר עד אז, נתקעו במצב שנראה אבוד. כבר אמרתי לו שאני רוצה שיעזוב את הבית, כבר דיברנו על ללכת לייעוץ או להיפרד, כבר הרמנו ידיים, או לפחות כך חשבתי אז. אבל נראה שזה עוד לא היה אמיתי, עובדה שלא סיפרתי על זה לאף אחד. היה לי תירוץ, הסכמתי עם אודי לא להגיד כלום לפני בר המצווה של עדו. לחכות כדי לתת לו את המסיבה שהוא חלם עליה. היינו נשואים כל כך הרבה זמן, עוד חודשיים-שלושה, מה זה כבר משנה.
שוב ידינו בחושך גיששו לאהוב
אולי כי היה נדמה לי שכבר נגמר הקרב והלוחמים המותשים יכולים לנוח סוף סוף, אולי כי לא באמת רציתי לפרק. פתאום מצאתי את עצמי צוחקת שוב, נהנית עם אודי כמו לפני שנים. שוב ידינו בחושך גיששו לאהוב, מצאנו את עצמנו קמים טרוטי עיניים ומחייכים, אפילו האוויר היה פתאום מתוק.
לבר המצווה הגענו משפחה מאוחדת ומאושרת, עד ששוב זה הלך ונתקע.
אולי נישואים כמו שלנו לא יכולים להיגמר במכה אחת. גם בין התקופות הקשות, הימים בהם אני כבר לא יכולה לסבול יותר, יש הפוגות. לפעמים זה מתחיל מהילדים. למשל, כשנעם נפל וחשבנו שהוא שבר את היד. "יחידת משפחה" גפני נכנסה לפעולת חרום מתואמת. כמו בריקוד צוות המטבח במסעדה מפוארת, מתואמים בחלוקת העבודה, מגישים עזרה על פי קודים מקוצרים. פתאום תשומת הלב אל נעם הסיטה את המיקוד מהיחסים שבין שנינו.
הסתכלתי מהצד וראיתי את האיש שהתאהבתי בו
לפני יומיים היינו אצל חברים ואודי דיבר על אמנות. הסתכלתי עליו מהצד וראיתי את האיש שהתאהבתי בו פעם. זה שמשתלט על כל אירוע בצחוק שלו. כשהוא מדבר על דברים כאלה הוא פשוט מקסים. אם הוא לא היה מתעקש להיות נחרץ ובטוח בדברים שהוא לא מבין בהם. יש פעמים שאני נבוכה בשבילו, מהעובדה שהוא לא רואה כמה הוא "לא חכם" כשהוא מדבר כך. אף אחד לא מעז להגיד כלום כמובן. לא בפניי, בכל אופן.
שוב זורם העולם בלי סערות, מחוות קטנות של פיוס נשלחות מצד לצד. הוא מחייך וחוטף לי פופקורן מהקערה, אני עושה פרצוף מופתע ודוחפת אותו עם הרגל, כאילו להגן על הרכוש היקר. ריקוד הזוגות הנשואים מזה שנים.
כשהתחיל הקשר בינינו והכוריאוגרפיה הזוגית הזו רק החלה להיכתב, הוא שאל אותי איך אני יודעת איפה הוא שוכח את הדברים שלו. "זה ברור", עניתי לו, "יש איבר בגוף שאחראי על איתור חפצים".
"אז איך אני לא זוכר את הדברים שלך?" חייך אודי, יודע שהוא כנראה מרים להנחתה.
"אה, זה פשוט", חייכתי חזרה, "זה ממוקם בשחלות. לחצי מהמין האנושי אין את זה בכלל. לטובת המוגבלים אלוהים החליט שלחצי השני יהיו שתיים".
פעם ידענו לצחוק מדברים כאלה. כשהנישואים התחילו להתקלקל זה היה הדבר הראשון שנעלם. הבדיחות העצמיות, ההרמות, ההנחתות.
כמו בריקוד דיילות המטוסים, היציאות כאן וכאן בפעם המיליון. חוזרים על התנועות במונוטוניות שחוקה, בלי חיוך או הנאה. ההפוגות הולכות ומתקצרות. הריבים הולכים ונעשים גרועים יותר, מילים חדות כסכין. פעם כשהחלה הפוגה עוד קיוותי שהנה, אולי הפעם נחלצנו סופית. היום אני כבר לא מקווה יותר. כבר לא מצליחה לרקוד ולשכוח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
