הנדיב הידוע?

מה עושים פוליטיקאים? אומר ארקדי גאידמק ליאיר לפיד שנדחק לעמדת סטטיסט באולפן שלו-עצמו: מוכרים תדמית בעזרת מילים. לפיד לא מתווכח, לא אומר לו, היי, ומה אתה עושה כאן? אותו דבר עצמו, במלים שקולות היטב שמנגנות על הסנטימנטים הציבוריים הכי בסיסיים, הכי פרימיטיביים. בדיוק מה שעובד בזמנים רעים. גאידמק יודע זאת היטב. גם לפיד יודע, אבל ממשיך לא להתווכח. התוצאה: תמהיל מוזר מאוד של נאום בחירות פופוליסטי (כל הפוליטיקאים דואגים לעצמם, אני אדאג למדינה) ומאבק על הכרה, כבוד, הערכה וכוח. זה מה שארקדי גאידמק רוצה, גם אם אנחנו מאוד מצחיקים אותו, כמו שלפיד טוען.

ועכשיו למבחן הקובע - לולא היו ארבעה מיליארד דולר, הייתם מקשיבים לו? האם ההבדל בין פוליטיקאים, כפי שאמר, הוא רק צבע העניבות ובדיקות השתן? הרי הוא יודע היטב מה התשובה, אבל זו דרכו לדבר אל מי שנואשו מן הדמוקרטיה: דפוקים וזרוקים בפריפריה לא-ממוגנת, פליטים בעיר האוהלים שברחו מן הצפון המחובק במילים, המונים שכבר לא מאמינים בזכותם לקבל לחם ושעשועים מאימפרטורים מנוכרים, נוסעים באוטובוסים של גאידמק בדרך לשום-מקום מלא אטרקציות.

לולא היה לו הסכום המשוער הזה – תלוי אם אני מוכר או קונה, הסביר ללפיד הלכת היצע וביקוש – הייתם מוכנים לבלוע את הפזילה למחוזות ש"ס (קשקוש על משמעותה של צדקה ויהדות ובקשת סליחה מאלוהים), את ההתעלמות המוחלטת מן המוצא הרוסי (עצה טובה של מעצבי תדמית: לך על כולם, ארקדי, אל תסמן את עצמך כתחליף-ליברמן), את הניגוח הילדותי במדרש השמות (אולמרט בחולם או בשורוק כתחליף לסירוס שמו של גאידמק, גם באולפן של לפיד): וכל זה עטוף בהילת השאלה, ירוץ או לא ירוץ לכנסת. לא אמר. החיוך הקטן, העקמומי ואוצר-הסודות אומר – אולי – שכל זה הוא שעשוע.

אבל כל זה הוא גם מאבק על תשומת הלב שלנו, על הערכתנו ועל מידת הכבוד הראויה לגאידמק על פי השקפתו. ייתכן שעוד יתברר כי מנהיגינו הנוכחיים טעו מרה כשעלבו בו על נדבנותו הראוותנית במקום לשתוק, או לכבד אותו באיזו מגילת-קלף מלאה מלים חמות. במקום בו לא הצליחו לתת לדפוקים ולזרוקים יותר ממילים, היו צריכים לחשוב טוב אם מותר להם לבוז לו וכמה יעלה להם הבוז הזה בסופו של דבר.

"זו לא שיחה", אומר גאידמק ללפיד, משתיק אותו, מעלים את השאלות הקשות שלפיד הבטיח לקהלו ופונה – בתנועה ממוכנת משהו - הישר אל המצלמה. לפיד הוא פיון במשחק של גאידמק. הוא אומר מפורשות שעיתונאים זה לא חשוב. הבמה חשובה, והיא כבר שלו. עוד מעט תהיה לו גם תחנת רדיו משלו. עוד מעט, אולי, גם נתח יפה מערוץ 10. בדיוק ככה התחיל סילביו ברלוסקוני לכבוש את הפוליטיקה האיטלקית. עושרו לא הפריע לו להיבחר לראשות הממשלה שם.

במונחים עיתונאיים, לא קרה בראיון הזה דבר: ארקדי גאידמק הגיע לאולפן כדי למכור את עצמו להמונים ולקנות אהדה ציבורית, ולפיד פינה לו את הבמה בדיוק לשם כך.

כמה נאה המשחק הזה שאין בו מפסידים. גאידמק רושם הצלחה, לפיד רושם רייטינג. עד כה, גם לא נרשם נזק רציני לדמוקרטיה הישראלית הרופפת, אבל בבחירות הבאת, אם גאידמק יתמודד, צריך יהיה לחשב כמה עלה לו כל קול. זה יהיה קל מאוד, מפני שאפשר יהיה לחשב את סכומי-נדבנותו, ולחלק במספר הבוחרים שהתפתו והצביעו, אפילו כהצבעת מחאה. ואז גם יתברר מה גאידמק רצה לעשות בנו: לקנות או למכור?