"לא מתחרטת לרגע"
פאני פלאג היתה ילדה דיסלקטית שהפכה למלכת יופי, שחקנית בברודווי וכוכבת טלוויזיה. יום אחד היא ויתרה על הכל והתחילה לכתוב. היא כמעט איבדה את ביתה כשכתבה את "עגבניות ירוקות מטוגנות", שהפך בסופו של דבר לרב מכר. בגיל 62 היא עדיין לא מאמינה שזה קרה לה. ראיון לרגל צאת ספרה החדש בעברית
אלמלא היה מדובר בכוכבת טלוויזיה אמריקאית, שעולמה היה מלא גם כך בפרסום וזוהר, אפשר היה לקרוא לסיפורה של פני פלאג סיפור סינדרלה. ובמידה מסוימת הוא אכן כזה – מי שהייתה ילדה קטנה ודיסלקטית מדרום ארצות הברית, שרוצה לכתוב אבל מצליחה רק בקושי לחבר אות לאות, מגיעה במקרה לכנס ספרותי כדי לשמוע את האלילה שלה, הסופרת איזודורה וולטי, מדברת. היא מעזה לכתוב סיפור משל עצמה וזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים הקצרים של אותו כינוס. היצירה הבאה שלה, "עגבניות ירוקות מטוגנות", רומאן רומנטי מחמם לב ובו זמנית סוחט דמעות, כובשת את חצי העולם, הופכת לסרט קולנוע, מביאה לה מועמדות לאוסקר ומרפדת אותה בממון ובתהילה.
הדיסלקציה של פלאג לא נעלמה. בסיפור הראשון שלה היא מצאה דרך מתוחכמת מאוד להפוך אותה ממכשול ליתרון, כשהיא כותבת מפיה של ילדה בת 11, ששגיאות כתיב ותחביר משונה הם חלק משפתה הטבעית. אחר כך למדה לבטוח בסוכנים הספרותיים שלה, במגיהים ובעורכים, שהשכילו לגלות מתחת לקשיים הטכניים שפלאג יודעת לייצר ספרות נימוחה, שתוארה בצדק ככזו שמשאירה בפה טעם ממכר של פרוסת לחם תירס חמה מרוחה בחמאה. בימים אלה רואה אור בעברית ספר נוסף שלה, "חג המולד של הפרוש האדום" (ספריית מעריב) - כמו ב"עגבניות ירוקות מטוגנות", גם כאן היא צובטת מפלסטלינת הדרום החם של אמריקה דמויות צבעוניות ומניחה להן לרקוד ריקוד דרמטי קצר, חביב ובעיקר נוגע ללב. הפעם היא שולחת את אוסוולד קמפבל, גבר ערירי בן חמישים ומשהו שרופאים לא מנבאים לו עתיד מזהיר, משיקגו לעיירה קטנה באלמבה, בחיפוש אחר חיים שלווים ונוחים יותר. אתר המרפא שהוא מחפש נשרף לפני שנים, אבל נשות המקום, נחושות לסייע לו וכמהות לחברה גברית, מסדרות לו חדר בבית פרטי. בינן לבין רוי, המנהל את החנות המקומית ומגדל פרוש אדום הנחשב לקמע של העיירה, קמפבל מתחיל את חייו החדשים, ואלה – כצפוי אצל פלאג – מלאים אירועים קטנים ומצחיקים, אירועים גדולים ומדמיעים – וסופם, כמובן, באנחת רווחה.
פלאג. "אני בעצם אישה ביישנית מאוד, ואף פעם לא הרגשתי נוח על הבמה"
פלאג, 62, נולדה בבירמינגהאם אלבמה תחת השם פטרישה ניל, שם שהחליפה כשהחליטה בצעירותה להיות שחקנית ומגישת טלוויזיה והתברר לה שישנה שחקנית זוכת אוסקר הנושאת את אותו שם. בראיון שערכתי אתה לקראת צאת התרגום החדש לספרה, היא אמרה שלמרות הדיסלקציה הקשה שלה, היא תמיד אהבה לקרוא (ספרי בלשים, בעיקר) ולכתוב. "אובחנתי כדיסלקטית בגיל מאוד מאוחר, ועד אז כבר די התרגלתי לכתוב בשגיאות", היא מודה. בכיתה ה' כתבה מחזה ראשון, ואחרי תחרות הסיפורים האמורה, הציעו לה לפתח את הסיפור לרומאן באורך מלא. ההצעה גרמה לה לפרוץ בבכי ולהודות שהיא לא מסוגלת לכתוב משפט בלי שגיאות, ולעורך המנוסה ב"הארפר אנד רוי" להחזיק את ידה ולומר לה בקול מרגיע: "מותק, בשביל מה את חושבת יש לנו עורכים?"
היא התיישבה לכתוב. מאחוריה הייתה כבר קריירה מפוארת של דוגמנות וזוהר. שש פעמים הייתה מועמדת בתחרות מלכת היופי "מיס אלבמה", היא שיחקה בסרטים ובמחזות בברודווי ("בית הזונות הקטן הטוב ביותר בטקסס", "גריז") כתבה מערכונים לטלוויזיה והנחתה ביחד עם אלן פאנט המהולל את תוכנית המתיחות "מצלמה נסתרת". היא גם השתתפה בחלק מהמערכונים, ופעם אחת אפילו יצא לה לנהוג מכונית דרך חלון ראווה של סניף בנק. עוד לפני שההצלחה הגדולה שלה כסופרת אפשרה לה את זה כלכלית, היא החליטה לעזוב את כל אלה. היא הקדישה את עצמה לכתיבה, כמעט איבדה את ביתה בגלל חובות, אבל לא נטשה את שולחן העבודה עד שהשלימה רומאן אחד ואחריו סדרה שלמה. "האם אני מתחרטת? לא, לא התחרטתי לרגע", היא אומרת. "אני אוהבת לשבת בבית ולעבוד בשקט. אני בעצם אישה ביישנית מאוד, ואף פעם לא הרגשתי נוח על הבמה".
פלאג היא כותבת סנטימנטלית מאוד. סיפוריה כולם מתרחשים בעיירות קטנות ולא מתוחכמות, וגיבוריה השורשיים לא שמעו על תקינות פוליטית. מה שמציל את הכתיבה שלה מלטבוע בשלוליות רגשיות קלישאיות הם ההומור שלה, ותתפלאו, התעוזה – כי פלאג תמיד משבצת אל תוך הסצנות הכול אמריקאיות האלה גם דברי ביקורת על היחס לנשים או מיעוטים, על גזענות ובערות ועל דעות קדומות. הנשים בספריה חכמות וחזקות והיא לא חוששת ללהק בתפקידים הראשיים זוגות של לסביות. היא עצמה חלקה את רוב חייה עם סופרת אחרת, ריטה מיי בראון, אבל בראיונות היא דווקא מקפידה לעקוף את הנושא באלגנטיות. "כמעט כל מה שאני כותבת מבוסס על חיי שלי ועל זיכרונות הילדות שלי", היא אומרת. "עגבניות ירוקות, למשל, היה מבוסס כולו על דודה שלי, שניהלה קפה כזה באלבמה, וחיה עם אישה אחרת, כך שהכרתי את הנושא מקרוב".
הסיפורים שלך מאוד אישיים. חשבת פעם שהם ייגעו ללבם של כל כך הרבה קוראים בכל העולם?
"אני עדיין המומה מזה שיש לי קוראים מחוץ לארצות הברית. הסיפורים שלי מאוד אמריקאיים, וכאמור, מבוססים על הילדות שלי, על חברים שלי ועל אנשים שהכרתי אישית. מעולם לא העזתי לחלום שאנשים במקומות רחוקים כמו ישראל יקראו את הספרים שלי".
אומרים שצריך לב של אבן כדי לא לבכות כשקוראים אותך.
"כן, אני מודה, אני מאוד רגשנית. אני בעצמי בוכה בסרטים, ואני כותבת סצינות שגורמות לאנשים אחרים לצחוק בקול רם או לבכות ממש. כשאני כותבת, אני רוצה לגעת באנשים, אני רוצה לטלטל אותם. הרגשות האלה הם מה שמשותף לכולנו כבני אדם. בלי רגשות הרי היינו כולנו סתם מכונות. וכן, אני יודעת שלפעמים אומרים עלי שאני כותבת ספרים לשיפור מצב הרוח, אבל מה רע בזה? תראי לי סופר אחד שפוי בדעתו שרוצה לכתוב ספרים שיעשו לאחרים מצב רוח רע?"
לפנייה לכתב/ת 
