המפץ הגדול: לראות זה להאמין

גליליאו גלילֵי, שנולד בפיזה בפברואר 1564, נחשב על-ידי רבים לאבי המדע, ואכן זכותו לתואר הזה מבוססת על רשימת הישגים מדהימה. אולי הוא לא היה הראשון שפיתח תיאוריה מדעית, או הראשון שערך ניסוי, או הראשון שערך תצפיות בטבע, או אפילו הראשון שהמציא המצאה חדשה, אבל הוא היה כנראה הראשון שהצטיין בכל אלה, בהיותו תיאורטיקן מבריק, נסיין מיומן, תצפיתן קפדן וממציא מוכשר.

הוא הפגין את כישוריו הרבגוניים בשנות לימודיו, כשמחשבתו נדדה בזמן תפילה בקתדרלה ואז הבחין בנברשת מתנדנדת. הוא נעזר בדופק שלו עצמו ומדד את משך הזמן של כל תנודה ושם לב שפרק הזמן של מחזור הלוך ושוב אחד נשאר קבוע, גם כשהקשת הרחבה של התנודה בהתחלת התפילה נחלשה והיתה לתנודה קלה בסופה. בשובו הביתה עבר מתצפית לניסוי והשתעשע במטוטלות באורכים ובמשקלים שונים. ואז השתמש בנתונים מן הניסוי ופיתח תיאוריה שהסבירה איך משך התנודה אינו תלוי בזווית התנודה ובמשקלה של המשקולת, אלא רק באורכה של המטוטלת. אחרי המחקר הטהור עבר גליליאו לתחום ההמצאות ושיתף פעולה בפיתוח של pulsilogia, מטוטלת פשוטה שתנודותיה הסדירות איפשרו לה לפעול כקוצב זמן.

בפרט, היה אפשר להשתמש במכשיר למדוד את קצב הדופק של מטופל, וכך התהפכו התפקידים בתצפית המקורית שלו כשהשתמש בדופק למדוד את משך הזמן של המנורה המתנדנדת. הוא למד רפואה בזמן ההוא, אבל זו היתה תרומתו היחידה למקצוע. כתוצאה מכך הוא שיכנע את אביו להרשות לו לשקוד על קריירה במדע.

נוסף לאינטלקט שאינו מוטל בספק תתבסס הצלחתו של גליליאו כמדען על סקרנות עזה לגבי העולם וכל מה שבו. הוא היה מודע היטב לטבעו הסקרני ופעם אחת קרא: "מתי כבר אחדל לתמוה?"

הסקרנות הזאת הצטרפה לנטייה מרדנית. הוא לא רחש שום כבוד לסמכות, כיוון שלא קיבל דבר כלשהו כאמת רק מפני שכך אמרו המורים, התיאולוגים או היוונים הקדמונים. למשל, אריסטו השתמש בפילוסופיה להסיק שגופים כבדים נופלים מהר יותר מגופים קלים, אבל גליליאו ערך ניסוי להוכיח שאריסטו טעה. הוא אפילו הרהיב עוז לומר שאריסטו - אז איש הרוח המהולל ביותר בהיסטוריה - "כתב ההפך מן האמת."

כאשר שמע קפלר בפעם הראשונה על השימוש שעשה גליליאו בטלסקופ כדי לחקור את השמים, הוא הניח כנראה שגליליאו המציא את הטלסקופ. אכן, אנשים רבים היום מקשרים בין גליליאו להמצאת הטלסקופ. לאמיתו של דבר הנס לִיפֶּרְשיי (Lippershey), מלטש עדשות פְלֶמי, הוא שהוציא פטנט על הטלסקופ באוקטובר 1608. בתוך חודשים מעטים מאז פריצת הדרך של ליפרסהי, כתב גליליאו, "שמועה הגיעה לאוזנינו שהולנדי אחד המציא משקפת," והוא מייד התחיל לבנות טלסקופים משלו.

הישגו הגדול של גליליאו היה כשלקח את התכנון הראשוני של ליפרשיי והפך אותו למכשיר נפלא באמת. באוגוסט 1609 הציג גליליאו לפני הדוגָ'ה של ונציה את מה שהיה אז הטלסקופ החזק ביותר בעולם. ביחד הם טיפסו אל מגדל הפעמונים של סנט מרקוס, כיוונו את הטלסקופ וצפו בלָגוּנה. כעבור שבוע, במכתב לגיסו, היה גליליאו יכול לדווח שהטלסקופ פעל "לתדהמתם האינסופית של הכול." מכשירים מתחרים הגדילו את התמונה פי 10 בקירוב, אבל גליליאו הבין טוב יותר את האופטיקה של הטלסקופ והצליח להשיג הגדלה פי 60. לא רק שהטלסקופ נתן לוונציאנים יתרון במלחמה, כיוון שיכלו לראות את האויב לפני שראה האויב אותם, אלא שהוא גם איפשר לסוחרים הערמומיים להבחין בספינה מתקרבת ממרחקים עם מטען חדש של תבלינים או אריגים, ופירוש הדבר שהם יכלו להיפטר מהמלאי הנוכחי שלהם לפני שמחירי השוק יצנחו.

רחוק יותר, ברור יותר, עמוק יותר

גליליאו יצא נשכר ממסחור הטלסקופ, אבל הבין שיש לו גם ערך מדעי. בשעה שכיוון את הטלסקופ שלו אל שמי הלילה, היה ביכולתו לראות רחוק יותר, ברור יותר, ועמוק יותר אל תוך החלל מכפי שראה כל אחד לפניו. כשסיפר הֶר ואקר לקפלר על הטלסקופ של גליליאו, הכיר זה מייד בפוטנציאל של המכשיר וכתב לו שיר הלל: "הו טלסקופ, מכשיר של ידע רב, יקר מכל שרביט מלכות! האין זאת כי המחזיק אותך בידו נעשה מלך ואדון למעשי אלוהים?" גליליאו יהיה המלך והאדון הזה.

ראשית, גליליאו חקר את הירח, וראה שהוא "מלא בליטות גדולות, בקעים עמוקים ומערות," בניגוד ישיר להשקפה התלמאית ולפיה גרמי השמים היו כדורים בלא פגם. הבנת חוסר השלמות של השמים התחזקה אחר כך כשגלילאו כיוון את הטלסקופ שלו אל השמש והבחין בכתמים ופגמים, הלא הם כתמי השמש, שידוע לנו היום כי הם מקומות קרים יותר על פני השמש ורוחבם מגיע עד 100,000 ק"מ.

ואז, בינואר 1610, ערך גליליאו תצפית חשובה עוד יותר כשהבחין במה שבתחילה סבר שהם ארבעה כוכבים משוטטים בקרבת צדק. עד מהרה התברר שהגופים האלה לא היו כוכבים, מפני שהם חגו מסביב לצדק, ופירוש הדבר שהם היו ירחיו של צדק. עד אז לא ראה איש ירח אחר חוץ מזה שלנו. תלמי טען שהארץ היא מרכז היקום, אבל כאן היתה הוכחה ניצחת לכך שלא הכול סובב סביב הארץ.

גליליאו, שהתכתב עם קפלר, ידע על הגירסה הקפלרית האחרונה למודל הקופרניקאי, והוא הבין שגילוי ירחיו של צדק סיפק תמיכה נוספת למודל ההליוצנטרי של היקום. לא היה לו ספק שקופרניקוס וקפלר צדקו, ואולם הוא המשיך לחפש ראיות לטובת המודל הזה בתקווה לשכנע את המימסד, שהמשיך לדבוק בהשקפה המסורתית על יקום שבמרכזו כדור הארץ. הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום תהיה למצוא חיזוי ברור מאוד שיראה את ההבדל בין שני המודלים המתחרים, הגיאוצנטרי מול ההליוצנטרי. אם יהיה אפשר להעמיד תחזית כזו במבחן היא תאשש מודל אחד ותפריך את האחר. מדע טוב מפתח תיאוריות שניתן לבחון אותן, ובאמצעות הבחינות האלה המדע מתקדם.

לאמיתו של דבר, קופרניקוס עשה חיזוי כזה בדיוק, חיזוי שהמתין למבחן ברגע שיהיו מוכנים הכלים לביצוע תצפיות ראויות לשמן. ב- De revolutionibus, הוא קבע שמרקורי ונוגה צריכים להראות סידרה של מופעים (פאזות - כלומר, נוגה מלא, חצי נוגה, נוגה סהוּר) בדומה למופעי הירח, והדפוס המדויק של המופעים יהיה תלוי בשאלה אם הארץ סובבת את השמש, או להפך. במאה החמש-עשרה איש לא היה יכול לבדוק את הדפוס של המופעים מפני שהטלסקופ טרם הומצא, אבל קופרניקוס היה בטוח שאין זו אלא שאלה של זמן עד שתוכח צדקתו: "אם יהיה אפשר אי-פעם לחזק את חוש הראייה במידה מספקת, נוכל לראות מופעים במרקורי ובנוגה". אחד מצדדיו של נוגה תמיד מואר על ידי השמש, אבל מנקודת הראות שלנו על פני כדור הארץ, הצד הזה אינו מופנה תמיד אלינו, ולכן אנחנו רואים את נוגה עובר סדרה של מופעים. במודל הגיאוצנטרי של תלמי, רצף המופעים נקבע על ידי מסלולו של נוגה סביב הארץ, ולא סביב השמש, ועל ידי צייתנותו הנרצעת לאפיציקל שלו. ואולם, במודל ההליוצנטרי, רצף המופעים שונה מפני שהוא נקבע על ידי מסלולו של נוגה סביב השמש, ולא סביב הארץ, ובלי שום אפיציקל. אם יוכל מישהו לזהות את הרצף הממשי של ההתמלאות וההתמעטות של נוגה, אז יוכח מעבר לכל ספק סביר איזהו המודל הנכון.

בסתיו 1610 היה גליליאו האיש הראשון שראה אי-פעם את המופעים של נוגה והתחיל לרשום אותם. כפי שציפה, תצפיותיו תאמו בשלמות את תחזיותיו על המודל ההליוצנטרי, וסיפקו תחמושת נוספת לתמיכה במהפכה הקופרניקאית. הוא דיווח על התוצאות בהערה לטינית חידתית בזו הלשון: Haec immatura me iam frustra leguntur oy ("אלה כרגע צעירים מדי לקריאה בשבילי"). יותר מאוחר הוא גילה שזאת היתה אָנַגְרָאמָה מוצפנת, שאחרי הפיענוח נראתה כך: Cynthiae figuras

הטענה בזכות יקום הליוצנטרי התחזקה עם כל גילוי חדש. החולשה שנותרה במודל ההליוצנטרי תסולק בהמשך, לאחר שהמדענים יגיעו להבנה נאותה של כוח הכבידה ויוכלו לשער מדוע איננו מרגישים בתנועת כדור הארץ סביב השמש. ואף-על-פי שהמודל ההליוצנטרי לא תאם את השכל הישר, שהוא אחד הקריטריונים בטבלה, לא היתה זו חולשה באמת, מפני שהקשר בין השכל הישר למדע רופף למדי, כפי שציינו קודם.

בנקודה זו בהיסטוריה, כל אסטרונום היה צריך להעביר את נאמנותו למודל ההליוצנטרי, אבל שום תזוזה גדולה כזו לא התרחשה. רוב האסטרונומים חיו את כל חייהם בהיותם משוכנעים שהיקום סובב סביב כדור ארץ סטטי, ונבצר מהם לעשות את הקפיצה האינטלקטואלית, או הרגשית, אל יקום שבמרכזו השמש. כאשר שמע האסטרונום פרנצ'סקו סיצי (Sizi) על התצפית של גליליאו בירחי צדק, זו התצפית שממנה השתמע כנראה שהארץ אינה טבור היקום, הוא יצא בטיעון נגדי מוזר: "הירחים אינם נראים לעין בלתי מזוינת, ולפיכך לא יכולה להיות להם השפעה על הארץ, ולפיכך יהיו חסרי ערך ולפיכך אינם קיימים." חוקר הטבע ג'וליו ליברי (Libri) נקט עמדה דומה, ואפילו סירב להביט בטלסקופ מתוך עיקרון. כשמת ליברי אמר גליליאו שאולי עכשיו סוף-סוף הוא יראה את כתמי השמש, את ירחי צדק ואת המופעים של נוגה בדרכו אל השמים.

באותו אופן מיאנה גם הכנסייה הקתולית לזנוח את הדוקטרינה שלה ולפיה הארץ קבועה במרכז היקום, גם כשמתמטיקאים ישועים אישרו את עליונותו של המודל ההליוצנטרי החדש. מכאן ואילך, תיאולוגים הסכימו שהמודל ההליוצנטרי מסוגל לתת תחזיות מצוינות של מסלולי הפלנטות, אבל יחד עם זאת המשיכו לסרב לקבל את המודל הזה כייצוג תקף של המציאות. במילים אחרות, הוותיקן התייחס למודל ההליוצנטרי כפי שאנחנו מתייחסים למשפט 'How I need a drink, alcoholic of course, after the heavy lectures involving quantum mechanics' (כמה אני זקוק למשקה, אלכוהולי כמובן, אחרי הרצאות כבדות על מכניקת הקוונטים.) המשפט הזה הוא עזר זיכרון למספר p: על-ידי ציון מספר האותיות בכל מלה במשפט (האנגלי), אנחנו מקבלים 3.14159265358979, שהוא הערך של p עד 14 ספרות אחרי הפסיק. המשפט הזה הוא אכן כלי מצוין לצורך הייצוג של p, אבל יחד עם זאת אנחנו יודעים שאין ל- p שום קשר לאלכוהול. הכנסייה טענה שגם המודל ההליוצנטרי של היקום יש לו כזה מעמד - שימושי, אבל לא המציאות.

השמש אכן במרכז היקום?

כך או כך, הקופרניקאים, עכשיו בתמיכת גליליאו, המשיכו לטעון שהמודל ההליוצנטרי טוב בחיזוי המציאות בדיוק מן הטעם הזה - שהשמש אכן נמצאת במרכזו של היקום. שלא במפתיע, זה עורר תגובה חריפה מצד הכנסייה. בפברואר 1616 באה ועדה של יועצים לאינקוויזיציה והכריזה רשמית שתמיכה בהשקפה ההליוצנטרית של היקום כמוה ככפירה. כתוצאה מהצו הזה במרס 1616 הוחרם ספרו של קופרניקוס, De revolutionibus, שישים ושלוש שנים לאחר שיצא לאור.

גליליאו לא היה מסוגל לקבל את הגינוי הכנסייתי להשקפותיו המדעיות. אף-על-פי שהיה קתולי אדוק, הוא גם היה רציונליסט נלהב, והיה מסוגל לפשר בין שתי מערכות האמונה האלה. הוא הגיע למסקנה שהמדענים מוכשרים יותר מאחרים לפרש את העולם החומרי, ואילו התיאולוגים מוכשרים יותר מאחרים לפרש את העולם הרוחני ולומר איך צריך האדם לחיות בעולם החומרי. גליליאו טען: "כתבי הקודש נועדו ללמד את בני האדם את הדרך אל השמים, לא את דרכי השמים."

אילו מיקדה הכנסייה את ביקורתה על המודל ההליוצנטרי בזיהוי טיעונים חלשים או נתונים דלים, אז היו גליליאו ועמיתיו מוכנים בוודאי להקשיב, אבל הביקורות היו אידאולוגיות טהורות. גליליאו בחר להתעלם מהשקפות הקרדינלים, ושנה אחרי שנה המשיך להטיף למען השקפה חדשה על היקום. לבסוף, ב-1623, הוא ראה הזדמנות להפיל את השקפת המימסד, כשידידו, הקרדינל מאפֶאוֹ בַּרְבֶּרִינִי נבחר לאפיפיור והיה לאוּרְבָּנוּס השמיני.

גליליאו וגם האפיפיור החדש הכירו זה את זה עוד מזמן שלמדו באותה אוניברסיטה בפיזה, ומייד אחרי היבחרו העניק אורבנוס השמיני לגליליאו שישה ראיונות רשמיים ארוכים. באחד מהם העלה גליליאו את הרעיון לכתוב ספר שישווה בין שתי השקפות היקום המתחרות, וכשעזב את הוותיקן היה בטוח שקיבל את ברכת האפיפיור. הוא חזר לחדר עבודתו והחל לכתוב את הספר שיתגלה כאחד השנויים ביותר במחלוקת בתולדות המדע.

בספרו, דיאלוג בעניין שתי מערכות העולם עיקריות, משתמש גליליאו בשלוש דמויות כדי לבדוק את יתרונות ההשקפה ההליוצנטרית וההשקפה הגיאוצנטרית. סַלְביָאטִי (Salviati) מייצג את ההשקפה ההליוצנטרית המועדפת של גליליאו עצמו, והוא בבירור אדם אינטליגנטי, משכיל ורהוט דיבור. סִימְפְּלִיצ'וֹ (Simplicio), הפתי, מנסה להגן על העמדה הגיאוצנטרית. וסאגרֶדוֹ (Sagredo) בתפקיד המתווך, מנחה את השיחה בין שתי הדמויות האחרות, אם כי לעיתים מתגלית דעתו האמיתית כשהוא נוזף בסימפליצ'ו ומלגלג עליו במהלך הדיון. זה היה טקסט למדני, אבל השימוש בדמויות להסברת הטיעונים וטיעוני-הנגד עשה אותו נגיש לקהל רחב יותר. כמו כן, הוא נכתב באיטלקית, לא לטינית, ועל כן ברור שמטרתו של גליליאו היתה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה לטובת יקום הליוצנטרי.

הדיאלוג פורסם בסופו של דבר ב-1632, כמעט עשור לאחר שגליליאו זכה לכאורה באישור האפיפיור. והנה, התברר שלפרק הזמן הממושך בין נביטת הרעיון לבין הפרסום היו תוצאות חמורות, מפני שמלחמת שלושים השנה שינתה בינתיים את הנוף הפוליטי והדתי, והאפיפיור אורבנוס השמיני היה מוכן עכשיו לתקוף את גליליאו ואת טיעונו. מלחמת שלושים השנה התחילה ב-1618, כשקבוצה של פרוטסטנטים צעדה לתוך הארמון המלכותי בפראג והשליכה מחלון עליון שני עובדי ציבור של העיר, אירוע שידוע בשם "הדֶפֶנסטֶרַציָה (השלכה מהחלון) של פראג". כעסם של המקומיים התעורר בגלל הרדיפות הנמשכות את הפרוטסטנטים, ובמעשה זה הם הציתו את אש המרד של הקהילות הפרוטסטנטיות בהונגריה, בטרנסילבניה, בבוהמיה ובחלקים אחרים של אירופה. כשפורסם הדיאלוג, המלחמה השתוללה כבר ארבע עשרה שנה, והכנסייה הקתולית הרגישה פחד גובר מהאיום הפרוטסטנטי. האפיפיור היה צריך להצטייר כמגן חזק של האמונה הקתולית, והוא החליט שחלק מהאסטרטגיה הפופוליסטית הנמרצת החדשה שלו תהיה לעשות סיבוב פרסה זריז ולהאשים את כתבי הנאצה של כל המדענים הכופרים שהעזו להטיל ספק בהשקפה המסורתית על יקום שבמרכזו נמצא כדור הארץ.

הסבר אישי יותר לשינוי הדרמתי בדעתו של האפיפיור הוא שאסטרונומים שקינאו בתהילתו של גליליאו, ביחד עם הקרדינלים היותר שמרניים, בחשו בקדירה והדגישו את הקווים המקבילים בין כמה מהתבטאויות מוקדמות יותר ונאיביות יותר של האפיפיור על אסטרונומיה לבין אמירות של סימפליצ'ו, הפתי, בדיאלוג. למשל, אורבנוס טען, במידה רבה כמו סימפליצ'ו, שאלוהים כל-יכול יצר יקום בלי להתחשב בחוקי הפיזיקה, כך שהאפיפיור בוודאי נעלב מתגובתו הלעגנית של סלביאטי לדברי סימפליצ'ו בדיאלוג: "בוודאי, אלוהים היה יכול לעשות שציפורים יעופו עם עצמות עשויות זהב טהור, ועורקים מלאי כספית, ובשר כבד מעופרת, ועם כנפיים זערוריות. הוא לא עשה זאת, וזה צריך להראות משהו. רק כדי לגונן על הבורות שלך אתה מציב את אלוהים על כל צעד ושעל..."

זמן קצר אחרי פירסום הדיאלוג ציוותה האינקוויזיציה על גליליאו להתייצב לפניה, באשמת "חשד כבד לכפירה". גליליאו מחה ואמר שהוא חולה מדי לנסוע, והאינקוויזיציה איימה לאסור אותו ולגרור אותו לרומא בכבלים, ואז ניאות והתכונן למסע. בעודו ממתין לבואו ניסה האפיפיור להחרים את הדיאלוג וציווה על המדפיס לשלוח את כל העותקים לרומא, אבל הוא איחר את המועד - כל העותקים נמכרו.

כפירה או אמונה?

המשפט התחיל באפריל 1633. האישום בכפירה התרכז בקונפליקט בין ההשקפות של גליליאו לבין הפסוק בתהִלים ק"ד 5, "יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֵד." רוב חברי האינקוויזיציה נקטו בדעה שהביע הקרדינל בֶּלַרְמִין: "הטענה שהארץ סובבת סביב השמש שגויה כמו הטענה שישוע לא נולד לבתולה." ובכל זאת, בין עשרת הקרדינלים שניהלו את המשפט, היו כמה רציונליסטים אוהדים שבראשם עמד פרנצ'סקו בַּרבֶּריני, אחיינו של האפיפיור אורבנוס השמיני. במשך שבועיים נערמו הראיות נגד גליליאו ואפילו היו איומים בעינויים, אבל ברבריני המשיך לצדד בדרכי נועם וסובלנות. במידה מסוימת הוא הצליח. לאחר שנמצא אשם, גליליאו לא הוצא להורג ולא הוטל לצינוק, אלא נשלח למעצר-בית אינסופי, והדיאלוג נוסף אל רשימת הספרים האסורים, Index librorum prohibitorum, או, בקיצור, "האינדקס". ברבריני היה אחד משלושה שופטים שלא חתמו על גזר הדין.

משפטו של גליליאו והעונש שבעקבותיו מציינים את אחד הפרקים האפלים בתולדות המדע, את ניצחון האי-רציונליות על ההיגיון. בסוף המשפט נאלץ גליליאו לוותר, להתכחש לאמת המדעית שלו. ואולם, הוא הצליח להציל מעט גאווה, בשם המדע. לאחר שנגזר דינו, כשקם מכריעתו, כמסופר, מילמל את המילים "Eppur si muove!" (ואף-על-פי-כן נוֹע תנוע!). במילים אחרות, את האמת מכתיבה המציאות, לא האינקוויזיציה או צו האפיפיור. למרות כל מה שתטען הכנסייה, היקום עדיין פועל על פי החוקים המדעיים הלא-משתנים שלו עצמו, והארץ אכן נעה סביב השמש.

גליליאו עבר לחיי בידוד. הוא היה מרותק לביתו והמשיך לחשוב על החוקים השולטים בעולם, אבל מחקריו הוגבלו בצורה חמורה לאחר שהתעוור ב-1637, אולי בגלל גלאוקומה שנגרמה מצפייה בשמש בטלסקופ שלו. הצופה הגדול לא היה מסוגל עוד לצְפות. גליליאו מת ב-8 בינואר 1642, ובפעולת ענישה סופית, סירבה הכנסייה לאַפשר לקבור אותו באדמה מקודשת שזכתה לברכתהּ.

שאלת השאלות 

המודל ההליוצנטרי נעשה מקובל יותר ויותר על האסטרונומים במהלך המאה הבאה, גם מפני שהתקבלו יותר ראיות מתצפיות שנאספו בעזרת טלסקופים טובים יותר, וגם משום שהיו פריצות דרך תיאורטיות שהסבירו את הפיזיקה שבבסיס המודל, אבל גם מפני שדור של אסטרונומים הלך לעולמו. המוות הוא יסוד חיוני בהתקדמות המדע, מאחר שהוא מסלק מדענים שמרניים מהדור הקודם הממאנים להרפות מתיאוריה ישנה שגויה ולאמץ תיאוריה חדשה ומדויקת. התמרדותם מובנת, לאחר שבנו את כל עבודת חייהם סביב מודל אחד, ואז הם ניצבים מול האפשרות שיצטרכו לזנוח אותו לטובת מודל חדש. כמו שאמר מקס פְּלָאנְק, אחד הפיזיקאים הגדולים ביותר במאה העשרים, "חידוש מדעי חשוב מפלס לו דרך רק לעיתים נדירות, בשכנוע הדרגתי ובהמרת המתנגדים: רק לעיתים נדירות קורה ששאול נהפך לפאולוס. מה שקורה הוא שהמתנגדים מתים בהדרגה, והדור החדש מתוודע אל הרעיונות מן ההתחלה."

במקביל להתקבלות ההשקפה ההליוצנטרית במימסד האסטרונומי, היתה תזוזה גם בגישת הכנסייה. תיאולוגים החלו להבין שהם יירָאו מטופשים אם ימשיכו להתכחש למה שאנשים מלומדים רואים כמציאוּת. הכנסייה ריככה את עמדתה כלפי האסטרונומיה ותחומי מדע אחרים, מה שפתח את הדלת לתקופה חדשה של חופש אינטלקטואלי. במאה השמונה-עשרה יפעילו המדענים את כישוריהם על מבחר נרחב של שאלות הנוגעות לעולם הסובב אותם, ויחליפו מיתוסים על-טבעיים, שגיאות פילוסופיות ודוֹגמות דתיות בתשובות ובהסברים מדויקים, הגיוניים, טבעיים וניתנים לאימות. המדענים חקרו הכול, מטבעו של האור ועד לתהליך הרבייה, מהרכבי החומר ועד למכניקה של הרי געש.

ובכל זאת, היתה שאלה מסוימת אחת שהתעלמו ממנה בבירור, מפני שהמדענים הסכימו שהיא מחוץ למגרש שלהם, ובעצם לא פתוחה למאמץ רציונלי מכל סוג שהוא. לא היה אפילו אחד, כך נראה, שהשתוקק לגשת לשאלת השאלות - איך נוצר היקום. המדענים הגבילו את עצמם להסברת תופעות הטבע, ובריאת העולם נחשבה לאירוע על-טבעי. כמו כן, הטיפול בשאלה כזו היה יכול לסכן את הכבוד ההדדי שהתפתח בין המדע לדת. רעיונות מודרניים על "מפץ גדול" נטול אלוהים היו נראים ככפירה לתיאולוגים בני המאה השמונה-עשרה, כמו שהיקום ההליוצנטרי פגע באינקוויזיציה במאה השבע-עשרה. באירופה המשיכו כתבי הקודש להיות הסמכות הבלתי מעורערת בשאלת בריאת העולם, והמלומדים, ברובם המוחץ, הסכימו שאלוהים ברא את השמים ואת הארץ.

נראה שהשאלה היחידה הפתוחה לדיון היתה מתי ברא אלוהים את העולם. מלומדים עברו על הרשימות מתוך כתבי הקודש ואילך, חיברו יחד את השנים בין כל לידה ללידה, הביאו בחשבון את האדם הראשון, הנביאים, המלכים, וכן הלאה, וסיכמו את הכול בדקדקנות בלי לפסוח על שום דבר. אבל האי-בהירות בקשר לתאריך הבריאה המשוער היתה גדולה, וההבדל בין ההערכות השונות הגיע עד שלושת אלפים שנה, תלוי מי שערך את החישוב. אלפונסו העשירי מלך קסטיליה וליאון, למשל, האחראי על "טבלאות אלפונס", נקב בתאריך הקדום ביותר לבריאה, 6904 לפני הספירה, ואילו יוהנס קפלר העדיף תאריך בקצה הנמוך של הטווח, 3992 לפני הספירה.

את החישוב המוקפד ביותר עשה ג'יימס אשֶר (Ussher), שהתמנה לארכיבישופ של ארמָה (Armagh) ב-1624. הוא העסיק סוכן במזרח התיכון שימצא את הטקסטים המקראיים העתיקים ביותר הידועים, כדי למנוע עד כמה שאפשר טעויות בהעתקה ובתרגום. הוא גם השקיע מאמץ עצום לעגן את הכרונולוגיה התנכית באירוע בהיסטוריה המתועדת. לבסוף, הוא מצא שמותו של נבוכדנצר מוזכר בעקיפין במלכים ב', כך שאפשר לתארך אותו במונחים של היסטוריה תנכית; המוות והתאריך שלו מופיעים גם ברשימת מלכי בבל שערך האסטרונום תלמי, כך שאפשר לקשור אותו לתיעוד ההיסטורי המודרני. וכך, אחרי המון חישובים ותיאומים ומחקר היסטורי, עלה בידי אשר להכריז שתאריך הבריאה היה שבת ה-22 באוקטובר 4004 לפני הספירה. וליתר דיוק, אשר הודיע שהשעה היתה 6 בערב ביום ההוא, על בסיס הפסוק בספר בראשית פרק א, "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד."

אומנם זו פרשנות מילולית אבסורדית של התנ"ך, אבל היא נראתה הגיונית לגמרי בחברה שהתייחסה אל כתבי הקודש כאל סמכות מוחלטת בשאלה הגדולה של הבריאה. ואכן, הכנסייה האנגליקנית הכירה בתאריך של בישוף אשר ב-1701, והוא הודפס מאז בשוליים הפתוחים של התנ"ך המתורגם בגירסת המלך ג'יימס עד למאה העשרים. היו מדענים ופילוסופים שהסכימו לקבל את התאריך של אשר אפילו בעיצומה של המאה התשע-עשרה.

ואולם, הלחץ המדעי להטיל ספק בשנת 4004 לפני הספירה כשנת הבריאה גבר והלך כשדרווין פירסם את תורת האבולוציה על פי ברירה טבעית. דרווין ותומכיו אומנם מצאו את הברירה הטבעית משכנעת מאוד, אך נאלצו להודות שזה היה מנגנון אבולוציוני איטי להכאיב, שעמד בסתירה מוחלטת לקביעתו של אשר שהעולם היה בן ששת אלפים שנה בלבד. כתוצאה מכך, החל מאמץ מתואם לתארך את גיל כדור הארץ באמצעים מדעיים, בתקווה לקבוע את מספר שנותיו במיליונים או אפילו במיליארדים.

גיאולוגים ויקטוריאניים ניתחו את קצב הריבוד של סלעי מישקע והעריכו שהארץ היתה בת מיליון שנים לפחות. ב-1897 השתמש לורד קֶלווין (Kelvin) בטכניקה שונה: הוא יצא מן ההנחה שכדור הארץ בהיווצרו היה במצב נוזלי לוהט, ולפיכך חישב שהיו צריכות לעבור לפחות 20 מיליון שנה כדי שיתקרר ויגיע לטמפרטורה הנוכחית שלו. כעבור כמה שנים השתמש ג'ון ג'וֹלי (Joly) בהנחה אחרת, והיא, שמי האוקיאנוסים היו בראשיתם מתוקים, והעריך כמה זמן היה צריך לעבור עד שהמלח יימס בתוכם וייתן להם את מליחותם הנוכחית, מה שהביא אותו ל-1000 מיליון שנים בקירוב. בשנים הראשונות של המאה העשרים הראו הפיזיקאים שאפשר להשתמש ברדיואקטיביות כדי לתארך את כדור הארץ, מה שהביא להערכה של 500 מיליון שנה ב-1905. שכלולים של הטכניקה הזאת העלו את ההערכה עד מעל מיליארד שנים ב-1907. מרוץ התאריכים התגלה כאתגר מדעי עצום, אבל התברר שכל מדידה חדשה מזקינה את כדור הארץ יותר ויותר.

במקביל לשינוי העצום הזה בתפיסת גילו של כדור הארץ, חל אצל המדענים שינוי חשוב גם בדרך שבה הם ראו את היקום. לפני המאה התשע-עשרה, המדענים תמכו בדרך כלל בהשקפה הקטסטרופית, והאמינו שקטסטרופות יכולות להסביר את ההיסטוריה של היקום. במילים אחרות, עולמנו נוצר ועוצב בסידרה של אירועים קָטָקְלִיסְמִיים פתאומיים, כגון התרוממות מסיבית של סלעים שיצרה הרים, או המבול המקראי שפיסל את התצורות הגיאולוגיות שאנחנו רואים היום. קטסטרופות כאלה היו חיוניות כדי שכדור הארץ יעוצב במהלך של אלפי שנים בלבד. אבל בסוף המאה התשע-עשרה, אחרי שחקרו את הארץ באופן מפורט יותר ולאור התוצאות האחרונות שהתקבלו מתיארוך של דגימות סלעים, נטו המדענים להשקפה אוּניפוֹרְמִיטַרְיאנית של העולם, והאמינו בשינוי הדרגתי ואחיד המסביר את תולדות העולם. האוניפורמיטריאנים היו משוכנעים שההרים לא הופיעו בן-לילה, אלא התרוממו בשיעור של מילימטרים מעטים בכל שנה במהלך מיליוני שנים.

התנועה האוניפורמיטריאנית הגדלה והולכת הגיעה להסכמה שהארץ היא בת למעלה ממיליארד שנה, ושהיקום, לפיכך, חייב להיות זקן יותר, אולי אפילו זקן עד אינסוף. יקום נצחי כמדומה פרט על המיתר הנכון בקרב הקהילה המדעית, מפני שהיתה לתיאוריה מידה רבה של אלגנטיות, פשטות ושלמות: אם היקום קיים מאז ומעולם, אין צורך להסביר איך הוא נוצר או מי (או מה) יצר אותו. המדענים היו גאים בפרט על כך שהם פיתחו תיאוריה של יקום שאינה תלויה עוד בהנחה שאלוהים קיים ויכול.

הגיאולוג סֶר צ'רלס לַייל (Lyell), האוניפורמיטריאני הבולט מכולם, קבע שראשית הזמן היתה "מעבר לידע של בן תמותה," דעה שחיזק אותה הגיאולוג הסקוטי ג'יימס האטון (Hutton): "התוצאה, על כן, של החקירה הנוכחית שלנו, היא שאיננו מוצאים שום זכר לראשית, שום סיכוי לאחרית."

השקפה זו היתה מקבלת את הסכמתם של הקוסמולוגים היוונים הקדמונים, כגון אנקסימנדרוס, שטען כי הפלנטות והכוכבים "נולדים ומתים בתוך אינסוף נצחי וחסר זמן." כעבור כמה עשורים, ב-500 לפני הספירה בקירוב, הרקליטוס איש אפֶסוס חזר והדגיש את טבעו הנצחי של היקום: "הקוסמוס הזה, אחד לכולם, נוצר לא בידי אל ולא בידי אדם, אלא היה, הווה ויהיה תמיד: אש תמיד, ניצתת וכָבָה לפי מידה."

וכך, בהתחלת המאה העשרים, מדענים שמחו לחיות ביקום נצחי. אלא שהתיאוריה שלהם התבססה על ראיות קלושות. אף-על-פי שהיו ראיות של תיארוך שהצביעו על יקום עתיק באמת, לפחות בן כמה מיליארדי שנים, הרי הרעיון שהיקום נצחי בא במידה רבה בדרך של קפיצה שבעזרתה האמונה מרימה אותנו אל עֵבר מה שלא באמת ידוע. פשוט לא היתה הצדקה מדעית להסיק מגילו של כדור הארץ, שהיה לפחות בן כמה מיליארדי שנים שהיקום הוא נצחי. כמובן, יקום זקן עד לאינסוף הוא רעיון קוסמולוגי קוהרנטי ועקבי, אבל זה לא היה יותר ממשאלת-לב, אלא אם כן יהיה מישהו שיוכל למצוא ראָיה מדעית כלשהי שתתמוך בזה. לאמיתו של דבר, מודל היקום הנצחי נבנה על יסודות חלשים כל כך, עד שקרוב לוודאי שהיה ראוי לתואר מיתוס יותר מאשר תיאוריה מדעית. מודל היקום הנצחי ב-1900 היה הסבר קלוש לא פחות מן ההסבר שהאל הכחול הענק ווּלבּארי הוא שהפריד בין השמים ובין הארץ.

בסופו של דבר יתעמתו הקוסמולוגים עם מצב העניינים המביך הזה. ואכן, הם יקדישו את שארית המאה העשרים לנסיונות להחליף את המיתוס הגדול האחרון בהסבר מדעי קפדני. הם יחתרו כדי לפתח תיאוריה מפורטת, ויחפשו ראָיה קונקרטית שתתמוך בה, כדי שיוכלו לשאול בביטחון את שאלת השאלות: האם היקום נצחי, או שהוא נברא?

בקרב על ההיסטוריה של היקום, סופי או לא-סופי, ישתתפו תיאורטיקנים כפייתיים, אסטרונומים הירואיים, ונסיינים מבריקים: ברית מורדים שניסתה להדיח מימסד חסר רחמים ואשר עשתה שימוש בשכלולים האחרונים בטכנולוגיה, מטלסקופים ענקיים עד לווייני חלל. תשובה על השאלה האולטימטיבית תביא אל אחת מן ההרפתקאות הגדולות ביותר, הנועזות ביותר, והיותר שנויות יותר במחלוקת בתולדות המדע.

סיימון סינג נולד באנגליה להורים יוצאי הודו, למד פיזיקה בלונדון, ואת הדוקטורט שלו בתיאוריה של החלקיקים השלים באוניברסיטת קיימברידג'. לאחר כמה שנות מחקר עבר לעבוד במחלקת התוכניות המדעיות של ה-bbc ושם גם כתב וביים את הסרט על המשפט האחרון של פרמה - שבעקבותיו פרסם את רב-המכר בעולם ובישראל. לאחר מכן פרסם את סודות ההצפנה, גם הוא רב-מכר. ספרו הבא יעסוק ברפואה אלטרנטיבית. ספרו החדש "המפץ הגדול" רואה אור בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים