מהכחשת שואה להקרבת המדינה
לא ההכחשה מדאיגה אלא תזת "הציונים הנאצים", שעלולה לחלחל מטהרן וחוגי השמאל לקונצנזוס האירופי
אך טבעי הדבר, שכינוס מכחישי השואה בטהרן מעורר בנו זעם וסלידה. השואה, בה הושמד שליש מבני עמנו והוכחדו אלפי קהילות, עולמות של תרבות, של יצירה ותורה, היא אירוע בעל משקל ומשמעות דרמטיים לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא בהיסטוריה האנושית כולה. כל ניסיון לערער על עובדות היסוד גורם לנו להגיב באופן אמוציונאלי, לכעוס, ולרגע לא לנסות אפילו להרהר בצורך להתמודד עם טענותיהם המופרכות של המכחישים. ואולם, התבוננות מפוכחת יותר על תופעת ההכחשה מלמדת שכשלעצמה, היא שולית, קוריוזית כמעט, ודאי בלתי מאיימת על זיכרון השואה בדורנו או על תודעת השואה, משמעויותיה ולקחיה בישראל בפרט ובעולם בכלל. ההיפך הוא הנכון: ככל שנוקפות השנים, עולה העניין בנושא בארץ ובמקומות אחרים.
החלטת האו"ם לקבוע את ה-27 בינואר, היום המקובל לציון שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כיום זיכרון בינלאומי לשואה, היא עוד ביטוי לעניין הגובר בעולם ולצורך של מדינות רבות, שמספרן רק גדל והולך, להציב את זוועות השואה כתמרור אזהרה לאנושות מפני הרוע האולטימטיבי. יש עוד אינדיקציות רבות לעניין העולמי הגובר, ודי אם נזכיר את עשרות ראשי המדינות שבאו לטקס חנוכת המוזיאון החדש ב"יד ושם"; את הנוכחות המרשימה ביותר בטקס לציון שישים שנה לשחרור מחנה אושוויץ (גדולה בהרבה מזו שהייתה בטקס החמישים); לשילוב נושא השואה במערכות החינוך ובתוכניות הלימודים באמריקה ובאירופה; לעניין האדיר בסרטים ובמוזיאונים העוסקים בנושא, ועוד.
מכחישי השואה אינם אלא קבוצת שוליים תימהונית, שאין לחשוש מפניה. באירופה מצויה התופעה בדעיכה מתמדת, בעיקר על רקע כישלונו של דויד אירווינג במשפט נגד פרופ' דבורה ליפשטאט וכן כתוצאה מפעילות נמרצת של המדינות נגד הכחשת השואה - הן בתחום החקיקה, הן בתחום החינוך והן בעמדותיהם הנחרצות של מנהיגים ומעצבי דעת קהל ביחס למכחישים. אם אמנם תופסת הכחשת השואה אחיזה של ממש, הרי זה במדינות ערב ובעולם המוסלמי.
אין בכינוס בטהרן כדי להוות סכנה של ממש בהטיית דעת הקהל האירופית להכחשת השואה. אם תצא משם "מסקנה" ולפיה זו לא התקיימה, היא תזכה אולי למחיאות כפיים בעולם המוסלמי - אך בה בעת לקיתונות של לעג ובוז בעולם המערבי, וסופה שתשיג תוצאה הפוכה. אולם הסכנה האמיתית היא מפני הניסיון לטעון שגם אם הייתה "שואה" בממדים כאלה או אחרים, הרי שכעת היא משמשת תירוץ להקמת מדינה יהודית על גבו של העם הפלסטיני, אשר משלם על מעשי הנאצים וחווה למעשה שואה משלו מידי הציונים. לפי אותה גישה, מדינת ישראל משמשת כלי בידי עמי אירופה לניקוי מצפונם ואחריותם. טענה זו עלולה למצוא אוזן קשבת לא רק ברחבי העולם הערבי, אלא גם בחוגי השמאל הרדיקלי באירופה.
העוינות כלפי ישראל וכלפי מדיניותה, המובלת על-ידי השמאל באירופה, מצטרפת לאנטישמיות המסורתית מבית מדרשו של הימין הרדיקלי. האנטישמיות המודרנית עוטה אצטלה של "ביקורת לגיטימית נגד יחסה של ישראל לעם הפלסטיני", ואליה הולכים ומתגנבים הקולות המבטאים דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל כנטע זר במרחב הערבי-מוסלמי. הסכנה האמיתית מהכינוס באיראן היא בהתרת דמה של ישראל, כמי שמהווה סכנה לעולם בעצם קיומה והווייתה. היא, ולא שלטון האיטוללות, עלולה להצטייר כבת דמותו של המשטר הנאצי, וככזו - עליה לעבור מן העולם.
הסכנה לישראל מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי הקיצוני היא ברורה ומובהקת. ואולם, הסכנה תתעצם עשרת מונים אם בעולם המערבי תתחזק התחושה שעל-מנת למתן את מלחמת התרבויות האדירה בין המערב לאיסלאם, שווה "להקריב" את ישראל.
ד"ר מוטי שלם, מנהל בית-הספר המרכזי להוראת השואה ב"יד ושם"
לפנייה לכתב/ת 
כנס המכחישים בטהרן
צילום: איי אף פי
מומלצים
