"כשאנחנו חותרים בקיאק כולנו שווים"

"בים אין מכשולים". שייטי המועדון במשט הצעדה לצפון (צילום: יגאל צור)  

הרגשת חופש וניתוק מהמציאות

"בים יש לי יכולת להיות עצמאית יותר. אין בו מכשולים, מה שמאפשר לי להשתחרר מההגדרה 'נכה' ולנוע בחופשיות", מתארת ענבל רייכל, המתניידת בכיסא גלגלים מאז נפצעה במטווח במהלך שירותה הצבאי. "אני יכולה לשים את האצבע על הרגע המדויק בו הבנתי שהעובדה שאני נעה בעזרת כיסא גלגלים לא אומרת שחיי נגמרו, שאני עדיין יכולה לעשות חיים ולעסוק בספורט", היא משחזרת. "זה קרה באחד הטיולים הראשונים אליהם הצטרפתי, כשחתרנו לראש הנקרה. מאז אני מכורה להרגשת החופש והתנתקות מהמציאות, הלא כל-כך נעימה לפעמים, שהים מספק".

"אין כמו הים", פוסק שחר תמיר, אחד מגיבורי המועדון. העובדה שנולד עיוור, הוא מסביר, לא מונעת ממנו להתמסר לגלים או מאלצת אותו לחלוק קיאק עם אחד מחבריו לקבוצה. מנוסה ובקיא, די לו בקריאותיהם המכוונות אותו בתחומי הנמל. "במים לא עומדים בפניי מכשולי ניווט, לא משנה עד כמה הים סוער ועד כמה הגלים גבוהים", הוא מתאר. "למעשה, אלה רגעי החתירה הכי מהנים. תמיד אהבתי לונה פארק והתחושה מאוד דומה".

באידיליה הרטובה מחבל רק שער ברזל אחד, שמקשה על ירידת החותרים הנכים אל המים. נוכחותו המתכתית מחייבת את השייטים הבריאים להרים את חבריהם ולהעביר אותם מעליו, תוך סכנת החלקה לים. "בסיפור שלנו יש גם איש רע, במקרה הזה מדובר במינהל מקרקעי ישראל שאחראי על הצבת השער המיותר",

זועם ההרפתקן יגאל צור, אחד החברים הבולטים במועדון. "השער הזה לא חוסם דבר, מלבד הנגישות עם כיסא גלגלים או קביים לקו המים. חוסר ההתחשבות באוכלוסיית הנכים והתפיסה שאומרת 'יש לי שער אני אשאיר אותו נעול', הן מהרעות החולות של החברה הישראלית".

אבל הרעות החולות אותן מתאר צור לא יכולות לטובות הבריאות שמספקת החברות במועדון. "מילים וסיפורים לא יספיקו בכדי להבין את ההנאה העצומה שבחתירה בחברותא", מסכמים השייטים. "צריך להצטרף אלינו להפלגה ולחוות את הסיפורים על רטוב. אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה להיות חלק מהקבוצה, ללא קשר לכושרו הגופני והידע הימי שלו, להצטרף אלינו ולהבין בעצמו".