קשה להפתיע את רוני לוינסון, אריה ים ותיק ומנהל מועדון הקיאקים היפואי
kayak4all
. ובכל זאת, כשהוא מתאר את עמיתיו החותרים המתמודדים עם מוגבלויות פיזיות, הוא מתקשה להישאר אדיש. "במועדון חברים אנשים נכים ואנשים המוגדרים כבריאים, מה שלא בהכרח מתגלה כנכון", הוא מחייך. "לא פעם אנחנו מבחינים שהחברים בעלי המוגבלויות בריאים בהרבה מאיתנו. יש בינינו אנשים שרופאים לא מבינים כיצד הם מסוגלים לחתור כל-כך הרבה שעות, או בכלל לשבת בקיאק. אותם אנשים עושים לפעמים טיולים של ימים שלמים מבלי להתעייף, ומנצחים את הסטיגמות והמגבלות הפיזיות".
במהלך תשע שנות קיומה של קבוצת החתירה, שמפעילה עמותת
"אתגרים",
גמאו השייטים כמעט חלקת מים אפשרית. הם שייטו לאורך קו החוף של ישראל מאכזיב ועד אשדוד, צלחו את ים המלח והכינרת, השתכשכו בירדן והשיטו יאכטה לקפריסין. על הדרך הם הספיקו להתוודע לדולפינים ולהקות דגים, להתרועע עם חיילי ספינת חיל הים שחשדו בכנות כוונותיהם - ולצרוך מאות כוסות קפה שהתקין לוינסון, "הים מבטל את המכשלות וההבדלים בינינו, עד-כדי-כך
שמתבונן מהצד לא יכול להבדיל מי מאיתנו צריך יד עוזרת ומי לא. כשאנחנו יושבים בתוך הקיאק כולנו שווים", אומר לויסון ומבטא את התחושות המשותפות לכל חברי הקבוצה, שהים הפך לביתם השני.
האהבה הענקית לים ולספורט אתגרי, הם מעידים, היא זו שמחברת ביניהם. אהבה ענקית ששולפת אותם מהמיטה מדי יום שישי בבוקר ומשגרת אותם לנמל יפו, ומזינה גם את הפעילות שהם מובילים להגברת המודעות לשמירת ניקיון הים. תחת הכותרת "חותרים לים נקי", מדי שנה עורך המועדון אירוע בן חמישה ימים במהלכו משייטים עשרות חובבי ים לאורך חופי הארץ. "אנחנו החותרים, כמו המתרחצים והדגים, חשים על בשרנו את תוצאות הזרמת השפכים", מתקומם לוינסון. "הרשויות ובעלי המפעלים מתייחסים לים כאל פח שמסוגל לספוג את כל הזבל והשפכים. הדאגה האמיתית שלנו היא לאיזון האקולוגי שנפגע וייפגע וחשוב לנו שאנשים, ויותר מכך השלטונות, יבינו שהים לא יתנקה מעצמו".
"בים אין מכשולים". שייטי המועדון במשט הצעדה לצפון (צילום: יגאל צור)
"בים יש לי יכולת להיות עצמאית יותר. אין בו מכשולים, מה שמאפשר לי להשתחרר מההגדרה 'נכה' ולנוע בחופשיות", מתארת ענבל רייכל, המתניידת בכיסא גלגלים מאז נפצעה במטווח במהלך שירותה הצבאי. "אני יכולה לשים את האצבע על הרגע המדויק בו הבנתי שהעובדה שאני נעה בעזרת כיסא גלגלים לא אומרת שחיי נגמרו, שאני עדיין יכולה לעשות חיים ולעסוק בספורט", היא משחזרת. "זה קרה באחד הטיולים הראשונים אליהם הצטרפתי, כשחתרנו לראש הנקרה. מאז אני מכורה להרגשת החופש והתנתקות מהמציאות, הלא כל-כך נעימה לפעמים, שהים מספק".
"אין כמו הים", פוסק שחר תמיר, אחד מגיבורי המועדון. העובדה שנולד עיוור, הוא מסביר, לא מונעת ממנו להתמסר לגלים או מאלצת אותו לחלוק קיאק עם אחד מחבריו לקבוצה. מנוסה ובקיא, די לו בקריאותיהם המכוונות אותו בתחומי הנמל. "במים לא עומדים בפניי מכשולי ניווט, לא משנה עד כמה הים סוער ועד כמה הגלים גבוהים", הוא מתאר. "למעשה, אלה רגעי החתירה הכי מהנים. תמיד אהבתי לונה פארק והתחושה מאוד דומה".
באידיליה הרטובה מחבל רק שער ברזל אחד, שמקשה על ירידת החותרים הנכים אל המים. נוכחותו המתכתית מחייבת את השייטים הבריאים להרים את חבריהם ולהעביר אותם מעליו, תוך סכנת החלקה לים. "בסיפור שלנו יש גם איש רע, במקרה הזה מדובר במינהל מקרקעי ישראל שאחראי על הצבת השער המיותר",
| תגובת מנהל מקרקעי ישראל |
|
| "גורמים בנמל לקחו את החוק לידיים" |
|
"מדובר בממשה שאינו בטיחותי על-פי חוות דעתו של המהנדס הימי של המינהל, ולכן נאסר לשימוש עוד בטרם ביקשה העמותה להשתמש בו. שימוש במימשה לא בטיחותי עלול לגרום לסיכון חיי אדם ובוודאי של חיי הנכים. במקום מוצב מזה זמן רב שילוט האוסר שימוש במימשה, ואף-על-פי כן היו גורמים בנמל שלקחו את החוק לידיהם והשתמשו במימשה תוך סיכון חיי אדם".
|
|
|
|
|
זועם ההרפתקן יגאל צור, אחד החברים הבולטים במועדון. "השער הזה לא חוסם דבר, מלבד הנגישות עם כיסא גלגלים או קביים לקו המים. חוסר ההתחשבות באוכלוסיית הנכים והתפיסה שאומרת 'יש לי שער אני אשאיר אותו נעול', הן מהרעות החולות של החברה הישראלית".
אבל הרעות החולות אותן מתאר צור לא יכולות לטובות הבריאות שמספקת החברות במועדון. "מילים וסיפורים לא יספיקו בכדי להבין את ההנאה העצומה שבחתירה בחברותא", מסכמים השייטים. "צריך להצטרף אלינו להפלגה ולחוות את הסיפורים על רטוב. אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה להיות חלק מהקבוצה, ללא קשר לכושרו הגופני והידע הימי שלו, להצטרף אלינו ולהבין בעצמו".
- לאתר מועדון השיט kayak4all ולהצטרפות לפעילות לחצו כאן
