לך תדע באיזה מצב תפסת את מוכר העוגיות
הוא מכר לך עוגיות לא טריות. קורה. אתה חוזר אליו ללא כעס, רק כדי להחליף אותן בעוגיות הנהדרות שאתה רגיל לקנות אצלו, והוא מתעצבן, כי באותו רגע יש לו מיליון לקוחות, ואתה בא לו לא טוב עם התלונות שלך. ככה זה גם כשיחסים מתקלקלים. שווה לקחת אוויר, לחייך, ולהמשיך הלאה
בכל מערכת יחסים, בין בני זוג, בין לקוח למוקדן בשירות הכבלים, בין אח ואחות, בין סטודנט למרצה שלו באוניברסיטה, או בין חברים, תמיד יש התנגשות בין סיפורי חיים שונים, שמביאים כל אחד מהנמצאים להגיב אחרת לסיטואציה נתונה. קשה לנו להתמקד בהווה, ברגע, ובמה שהרגע מציע לנו, זה תמיד מלווה במטענים מהעבר או בפחדים על העתיד, אילו השניים רק היו לומדים להתמקד ברגע, אולי המלחמה היתה נפסקת, אולי היו יכולים להירגע.
לך תדע באיזה מצב תתפוס את מוכר העוגיות בשוק. הוא מכר לך עוגיות לא טריות, זה קורה לפעמים, ואתה חוזר אליו ללא כעס, רק כדי להחליף את העוגיות באותן עוגיות נהדרות שאתה רגיל לקבל בדרך כלל, והוא מתעצבן, כי באותו רגע יש לו מיליון לקוחות, ואתה בא לו לא טוב עם התלונות שלך. אתה, מנוטרל מכל כוונה רעה, יכול לבחור בין שתי אפשרויות: האחת, להתעצבן עליו בחזרה, כי מי אתה שתצעק עליי אחרי שמכרת לי עוגיות שצריך פטיש כדי לאכול אותן? במצב הזה, אתה זורם איתו ומעניש את עצמך, כי גם לא תזכה בחבילה חדשה וטרייה, גם לא תוכל עוד לאכול את עוגיות טעם גן עדן, וגם שרפת אנרגיה ועצבים שייקח לך לפחות רבע שעה ושיחת טלפון להשתחרר מהם. האפשרות השנייה היא להישאר רגוע, להסתכל על הסיטואציה ולהבין שהבנאדם עסוק עכשיו, ונכון שיוצא שהוא מתעצבן עליך, אבל זה לא קשור אליך אישית, אלא לסיטואציה שהוא נמצא בה, להמשיך לדבר איתו בטון הרגוע והלא מתנשא שלך. פשוט להחליף את החבילה ולחזור ליום שלך, ללא טיפת עצבים. כאן אתה רק מרוויח.
העבר והעתיד מתערבבים בהווה, ושום דבר טוב לא צומח
אבל בני הזוג מתחילת הכתבה הזאת לא מכירים את האפשרות השנייה. הם ממשיכים ונלחמים על מקום במערכת היחסים ביניהם, כי נדמה להם שאין מספיק מקום לרצונות של שניהם. הכל הופך למלחמה, שכבר לא קשורה לסיטואציות ספציפיות. העבר והעתיד מתערבבים עם ההווה, ושום דבר חדש וטוב לא מצליח לצמוח מהם. הכל הולך ודועך, ואהבה ממשיכה להתקיים במקביל, אבל היא נראית שולית לנוכח המציאות שהם יוצרים לעצמם.
הם נפרדים, וזה כואב לשניהם, אבל גם כאן שוב נראה השוני. הפרידה מהווה קטליזטור למה שכל אחד מהם הרגיש עוד קודם: הוא מצליח לפרוח מהפרידה, לא כי הפסיק לאהוב, אלא כי הוא מאחל לעצמו מציאות טובה יותר, ולבד הוא יכול, מפני שההתנגשות לא קיימת, וזו הקלה. היא מדוכאת, כשהפרידה היא זרז לדברים שכבר היו הוטמעו בה ועכשיו יש לה את החופש להרגיש, לתת להם לצאת, כי בנוסף למה שהרגישה עד היום וניסתה בלי הצלחה רבה להדחיק, היום היא גם לבד, עוד סיבה לכאוב.
העיר מפגישה ביניהם שוב ברחוב, בברים שאהובים על שניהם
העיר מפגישה בין השניים, ברחוב, בברים שאהובים על שניהם, בשדרה. וגם כאן, כל אחד לוקח את המפגש למקום שונה, למקום שלא קשור לסיטואציה עצמה, אלא לתקוות ולשאיפות של כל אחד מהם. שוב העבר והעתיד נכנסים למצב פשוט ונתון שקשור אך ורק להווה. ופתאום לכל מילה יש משמעות, כי לך תדע מתי תהיה עוד אפשרות לדו שיח. ואתה בוחן: כן השתנה, לא השתנה, הבין לא הבין, ולך תדע, זה היה בסך הכל רגע, מה לו ולתורה שלמה על מה שהיה או יכול היה להיות.
אני לא יודעת מה החיים יביאו איתם, כי זו המהות של חיים, צריך לחיות אותם ברגע הנתון. אבל אני יודעת שחבל לי, אני יודעת שהאובדן הוא אובדן, והוא כואב כמו מוות. גם את זה צריך לחוות ולחיות. אבל יש משהו שאני כן יודעת: ביום שני בבוקר, אצל מוכר העוגיות בשוק, בחרתי באופצייה השנייה, זו שרק מרוויחים ממנה. וזה משמח אותי, וממלא אותי תקווה לגבי כל מקום שאהיה בו בחיי, גם אם לפעמים לא אצליח.
האימייל של ויויאנה
לפנייה לכתב/ת 
