מה קורה לילד שמקבל הכול? הוא מרגיש מקופח
ד"ר טובי בראונינג מזכירה לנו שאנו מגדלים ילדים בתקופה של חופש אינסופי ורצון לתת לדור ההמשך את כל מה שאנחנו לא קיבלנו בילדותנו. לפעמים כדאי לעצור רגע ולברר האם זה בכלל מה שהילד הספציפי שלנו צריך
דליה הייתה ילדה רגישה. אביה דגל ביד הברזל. את אחיה היכה ולה כבת הציב גבולות צרים ונוקשים. כל בקשה שלה נענתה ב"לא" וכל שנותר לה היה לחלום על היום בו תצא מהבית. אמה הייתה פסיבית ולא העזה להמרות את פי האב ולבלום את מכותיו בבן או להתערב בגבולות המיותרים בעבור ילדה רגישה וטובה ממילא כדליה.
נאמנה לפצע שלה
כצפוי, התחתנה דליה עוד לפני הגיוס ויצאה "לחופשי". היא חלמה על ילדים ועל התיקון שתעשה. היא תאמר להם רק כן, היא לא תגביל אותם והיא לא תהיה פסיבית בפני אביהם. עד מהרה הגיעו הילדים, ונאמנה לפצע שלה, עמדה דליה בהבטחתה ולא אכפה גבולות. כל בקשה שלהם נענתה אצלה ב"כן" ובתחושה פנימית של סיפוק שבנקמה.
כולנו משתוקקים להיות הורים מושלמים, לעשות הכול כדי שלילד לא יכאב. האם בכך אנו באמת משרתים אותו? האתגר של הורות טובה מורכב משחשבנו. גם הורינו רצו את הטוב ביותר עבורנו. האם זה אומר שאכן קיבלנו ושאנו נותנים את הטוב ביותר?
כדי לענות על כך בכנות עלינו להביט באומץ בילד הפנימי שבנו. בתוכנו קיים ילד פצוע – הילד שפעם היינו, שבא לעולם עם פוטנציאל השואף למימוש, עם כישרונות ומאפיינים ייחודיים. מעולם לא היה ולא יהיה עוד ילד כזה בדיוק.
אלא שבמוקדם או במאוחר גילה הילד שמימוש הייחודיות שלו, הבוערת להתגשם, לא היה בעדיפות הראשונה של המשפחה ובעיותיה. לא פעם חיכו לנו ציפיות ההורים עוד בטרם נולדנו, ואף תפקיד מוגדר שהיה עלינו למלא, בין אם התאים לנו או לא. מסתבר שההורים שאמורים היו להבין אותנו, לזהות את מהותנו ולהעצימה, היו לרוב ילדים פצועים בעצמם של ילדים פצועים שלא למדו איך להיות "ההורה המושלם".
מקבל הכול ומרגיש מקופח?
ואכן, דליה לא עצרה לראות מי הילדים שהגיעו אליה, מהם הצרכים האמיתיים שלהם, שאולי אינם תואמים את הצורך שלה לשחרר רסן. היא לא ראתה שהם משוועים לגבולות. בנוסף, היא עמדה כשומר בין הילדים לבין האב וריפתה את ידיו בכל ניסיון חינוכי שנתפש בעיניה כבלתי סלחני. היא רק לא הבינה איך זה שהבן הבכור, שקיבל כל מה שרצה תמיד, התלונן וחש מקופח.
דליה עוד לא יכלה להבין את הפצע שנוצר כשאתה בא מפיצוי, ואת אי היכולת להעריך את מה שניתן, כשהכול ניתן. רק כשהבן השני התמכר לסמים הגיעה דליה לייעוץ וגילתה את הילדה הפצועה בתוכה, שניהלה את כולם בניסיון לרפא את פצעיה.
לתקן כשלא מקולקל
הילד הפצוע שבנו מחכה שנה אחר שנה לריפוי ולפיצוי, אך לשווא. בעקבות הפצעים, ישנם שני סוגים נפוצים של הורות: הורות של שכפול הפצע והורות של "ריפוי" הפצע.
שכפול הפצע מתבצע לרוב בידי ההורה הלא-מודע, שהפנים את המודל שידע ומעביר אותו הלאה. לדוגמה, הילד המוכה שהופך לאב מכה או הילד הנטוש שהופך להורה נוטש.
לעומתו, ההורה ה"מודע" נחוש לעשות תיקון על הילד שרק נולד, בין אם הוא זקוק לתיקון שכזה או לא. זהו ההורה המצהיר: "לילד שלי לא אעשה מה שעשו לי" או "כל מה שלא נתנו לי אתן לילד שלי". עד מהרה גדל הילד לתפקיד שיועד לו. עליו לקבל כל מה שלא נתנו לאבא ולאמא, שאינם יודעים עדיין מה קורה לילד שמקבל פיצויים על עוול שאינו שייך לו, עד שמאוחר מדי.
ואז הם קובלים בפניו (במקרה הטוב): "אתה לא מעריך את מה שיש לך. הלוואי שלי היו נותנים חצי...". בסופו של דבר גם כאן יש שכפול פצע, אם כי מהצד ההפוך של המטבע.
ילדים הם לא כלי לתיקון
בהביאנו ילדים לעולם איננו אמורים להשתמש בהם ככלי לתיקון פצעינו – גם אם הם תמיד יביאו איתם הזדמנויות ריפוי ותיקון, ותמיד בדרכים הלא צפויות ביותר. מחויבות אמיתית של הורה היא לטפל בפצעיו שלו מחד, ומאידך לראות בבהירות את הברייה הייחודית שהגיעה אליו ולעקוב בערנות אחר צרכיה האמיתיים, שעשויים להיות מאוד שונים מאלו שלו כילד.
אין זה אתגר קל שלא לפעול מתוך פצע. קשה פי כמה כשההורים אינם מתואמים. בנוסף, בעידן זה עלינו לא פעם להתגבר על הצורך לפינוק-יתר של הילד. בעבר פחדו הילדים מההורים, היום תדירות פוחדים ההורים מהילדים, וילד תמיד יחוש כשהורה פועל מפחד, גם אם הוא וההורה אינם מודעים לכך.
חשוב להבין שפינוק-יתר הוא סוג של התעללות, שמותיר אחריו ילדים תלותיים שלא למדו כישורים הכרחיים להישרדות בעולם הלא-תמיד-מפנק שלנו, שלא לדבר על היכולת לראות קצת מעבר לצורכיהם האישיים ולעזור לזולת.
- ד"ר טובי בראונינג היא מפתחת השיטה "עוצמת הרכות ומחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר".
