נר הנשמה מסרב לדעוך, כאילו לא יכבה לעולם
ביום הולדתי אני יושבת במרפסת לבד מול שמיים שחורים, מתבוננת בפתק שהוצמד לזר הפרחים משנה שעברה, שחתמת בסופו "מעומק ליבי , ספוג הכימותרפיה". כבר שנה שאני מתעוררת כל בוקר, ועדיין מתפלאת איך זה שעוד לא חזרת. מכתב למשה, בעל אהוב שהלך לעולמו בגיל 33
"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות", כתבת לי בפתק ליום הולדתי בשנה שעברה, יום ההולדת האחרון שלי איתך. ועכשיו היינו אמורים לשבת במרפסת עם צלחת אבטיח קר וגבינה מלוחה, השילוב המנצח עבורך, אנין טעם שכמוך. אני, עם בטן של חודש שישי או שביעי, מתלוננת שחם לי וכבד לי, ואתה לא "מפניק" אותי בכלל.
שני שירים שכתבתי לך מתוך געגוע אינסופי תלויים שם, ופתק קטן ממך בו כתבת לי ש"הסרטן היא מחלה טיפשה, כי היא אולי תנצח בסוף, אבל גם היא מתה".
היית נותן לי את החיוך שלך, ואני הייתי אומרת לך שלא תחשוב לך שהחיוך הזה, שהוא כמו נוסחת הקסמים של קוקה קולה שמגלגלת מיליונים, ימיס אותי הפעם. ובכלל, אתה לא בא הביתה מספיק מוקדם מהעבודה. ואתה היית אומר שאפרופו מיליונים, הוויזה קצת נחנקה החודש, אז אולי כדאי שאשים לב יותר להוצאות, ובכלל, למה אני צריכה כל כך הרבה נעליים. אני אמלמל "איזה זקן טרחן" ובאקט נואש לשים קץ לדיון אשאל אם לא שמעת את ליאורי קוראת לך.
ילדה מדהימה, מיליון טון של תמימות באריזה כל כך מושלמת וטהורה. רק בת חמש ומנהלת את הבית ואת חיינו ביד רמה. אתה תקום לבדוק ותחזור למרפסת, בעיניים נוצצות ועם מבט מוקסם, תלטף לי את הבטן ותגיד "אין, אין כמו ילדים".
היינו ממשיכים לשבת ולפטפט עד שמהטלוויזיה יבקע ג'ינגל הפתיחה של "סיינפלד", ההתמכרות המשותפת שלנו. שנינו נזנק לכיוון הסלון, ואתה תגיד בציניות שכשאני רוצה אני יכולה להיות די זריזה. ואני יודעת שככה אתה סוגר איתי חשבון על כל המטלות שאתה מבצע עכשיו במקומי, משוכנע שאני מזייפת נכות זמנית מההריון.
אתה תמשיך לזפזפ למרות תחנוניי
נשב מחובקים על הספה, אתה תמשיך לזפזפ למרות תחנוניי להתביית כבר על תחנה אחת. מהר מאוד אני נרדמת, ומתוך שינה שומעת ומרגישה את פרצי הצחוק הבלתי נשלטים שלך. בסוף הפרק תגרור אותי למיטה, ואז תעיר אותי כי לא צחצחתי שיניים, ואני אייבב מעייפות ואגיד שאתה סתם קרציה.
אבל היום, ביום הולדתי הנוכחי, אני יושבת במרפסת לבד מול שמיים שחורים, מתבוננת בפתק שהוצמד לזר הפרחים משנה שעברה, שחתמת בסופו "מעומק ליבי , ספוג הכימותרפיה". ליאורי כבר במיטה. ילדה מדהימה באמת. בת שש עוד מעט. במטבח, נר הנשמה מסרב לדעוך כך נדמה לי, כאילו לא יכבה לעולם. 17 שנות זוגיות עברנו יחד. התמונות האחרונות שלנו תלויות על המקרר, ומבטך שם בריא וחודר.
מכתב הפרידה של משה ז"ל:
מפריע לי העצב שמותי יגרום לכולם
משה כהן
יש לי כל כך הרבה מחשבות ותהיות וזכרונות, ואי אפשר לסדר את הכל ברגע. הכל רוצה לצאת בבת אחת. חודשיים לפני מותו ממחלת הסרטן ב-24.1.2006 כתב משה כהן מכתב לאשתו דנה ולבת ליאור. מכתב פרידה מהחיים
כבר שנה מאז שנקטעו חייך, וחיינו שלנו השתנו ללא היכר.
כבר שנה שאני מתעוררת כל בוקר, ועדיין מתפלאת איך עוד לא חזרת.
כבר שנה.
הבטחת לי, ולשניות קטנות נדמה לי שאתה מקיים.
ממני, אשתך,
שעדיין עוצרת נשימה בציפייה לך
האימייל של דנה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
