עם סגולה חוגג את הסילבסטר?
האם ה"גיור" של מנהגי הגויים בדמות חגיגות הסילבסטר, תחילת "השנה למניינם", גורע מסגולתו של העם היהודי? או שדווקא אותה תחושת סגולה עלתה לנו לראש, ועד שלא נוכיח את עליונותינו עדיף שנשתלב במרחב האוניברסלי ונפסיק להתנשא?
| ישי לפידות |  | חיים צינוביץ' | | | | |
יש להודות שהתיאטרליות ה"חג מולדית" המוארת הזו, היא בעצם שואו ויזואלי ונוצץ שמושך את העין. בהחלט אפשר להבין את הישראלי המצוי, זה שמאוהב בניו יורק וחי על תרבות הוליוודית שמפארת ומייחצנת יפה את מיצג עצי האשוח ואת נשיקת החצות, שאומר לעצמו, "נו, למה שלא יהיה לי אשוח אחד כזה בבית... מה רע לצאת לבלות עם כל העולם בסילבסטר"?
הישראלי הזה מסביר לעצמו, שלמרות שפעם חגיגות הסילבסטר הזה ביטאו את מיטב סמלי הנצרות, שנוגדים יהדות ודת, ולמרות שהוא זוכר במעומעם שבעצם החג נחוג לזכר איזה אפיפיור זקן שקידש פוגרומים ביהודים וכל מיני דברים שקשורים בצלבים ועלילות דם, הכל היה מאוד מזמן.
הוא ודאי אומר לעצמו, שהיום כל הכדור הוא כפר קטן ומשותף. התאריך, גם שלנו, ממילא למניינם לגמרי. אז נשתול איזה אשוח בסלון, נצא לבלות בערב החגיגי שמסמן את תחילת השנה האזרחית, נדפוק כמה דרינקים ונתנשק בחצות אחרי הספירה לאחור. נו, מה כבר יקרה? הרי היום כבר אף קבוצה נוצרית לא יוצאת בלילה לטבוח בבתי יהודים.
הכל אולי נכון. אבל מעבר לראיה ההלכתית של "מנהגי גויים", בתור יהודי אני מוצא את עצמי מזדהה עם מה שסבתא שלי הייתה אומרת: "זה לא מתאים, זה לא שלנו". זה פשוט לא שלנו.
ראיתי כבר הרבה אמריקנים מווירג'יניה או צרפתים מטולוז שמאוד נהנו ממראה הסוכות שבנו שכניהם היהודים. אבל אף אחד מהם לא בנה לעצמו בחודש תשרי שלאחר מכן סוכה בחצר. תיירים רבים מתפעלים מחנוכיות יהודיות, אבל לא תוכלו למצוא בחנוכה שום חלון של בית משפחה איטלקית שבו עומדים בני המשפחה ומברכים בהתרגשות על הנרות. זה יפה, זה תרבותי, זה שאנטי וחגיגי, אבל זה לא שלהם. והם יודעים את זה.
אז למה תמיד אנחנו, היהודים, בטוחים שהדשא התרבותי והמסורתי של השכן נוצץ יותר? הרי ברור שאם מצות בפסח היה מנהג גויים, הרבה יותר מסעדות בתל אביב היו מוכרות אותן בפסח במקום לחם. אצלנו זה תמיד נחשב גלותי. אבל אם זה אצלם, זה "תרבותי" וזה "מחו"ל". ומיד אנחנו רוצים גם.
לפיכך, בפרוש השנה החדשה למניינם, אני פונה בקריאה נרגשת לאחי היהודים החילונים: מעבר לעניין ההלכתי - מסורתי והשורשי של הרוע והאנטישמיות הגלותית שמסמל יום החג הזה, תהיו קצת גאים ביהדות שלכם, במסורת שלכם, במנהגים שלכם.
אין שום צורך "לגייר" כל כך הרבה מנהגי גויים וחגים גלותיים, בעוד אנחנו מפחדים, לא מבינים ולא מסמפטים את חגינו ומנהגנו שלנו.
יש לכך חשיבות גם מבחינת הילדים. הרי בעוד דור או שניים הם כבר לא יבחינו בין ראש השנה שלנו ל"יומה חגה" שלהם. נרות החנוכה ומתנות הכריסמס יתערבבו, ובט"ו בשבט הם יחשבו ששותלים עצי אשוח חמודים.
יש הרבה תאורה בחנוכה, מספיק יין בליל הסדר, עצים ואילנות בט"ו בשבט, וגם די והותר ארוחות משפחתיות בראש השנה. יש לנו מספיק שמחה ואורה וגם ניו אייג' משלנו. אז למה לקחת מהם? הרי אנחנו עם גאה. או שלפחות היינו כאלה.
יש לנו, היהודים, יכולת מרשימה לבכות על השנאה ההיסטורית של העולם נגדנו. אבל כמו שאמרה אמא שלי פעם: "אם כל העולם חושב ככה, אולי בכל זאת יש בזה משהו"?
האם הרצון שלנו להתבדל מצד אחד, תוך שאנו מסתכלים על ה"גויים" כישויות נחותות וטמאות ובתוך כך לתהות למה כולם כל כך שונאים אותנו - לא נראה כמעשה דו פרצופי?
ביום שבו היהודים יתחילו להתנהג באמת כעם סגולה, אפשר יהיה להתחיל לשאול שאלות ולהתווכח על הבידול מחגיהם של עמים אחרים. אבל עד אז, מוטב לנו לנסות להשתוות לשאר העולם הנאור. נכון לרגע זה אנו רחוקים מרחק שנות אור מהחזון האלוהי אודות הילד המועדף, חזון אותו אנו מטפחים לאורך כל ההיסטוריה.
מצוידים בטיעון של "עם סגולה" המצאנו בעצמנו, עד כמה שקשה לנו לשמוע את זה, את תיאורית הגזע. הגטאות הם המצאה שלנו, של היהודים. אנו אלה שטרחנו לסגור את עצמנו, תוך החצנת שונותנו מהגויים, בטענה שאנחנו יותר טובים מהם. שהם, הגויים, הבורים, הנחותים, ואילו אנחנו הנאורים, החכמים, הנבחרים. רק שלא נהיה כמותם...
הטיעון של עם סגולה יכול היה להיות לגיטימי אם גם היינו מתנהגים בהתאם. בינתיים ההגדרה רק עלתה לנו לראש. אילו באמת היינו עם סגולה, הרי שערכים של הוגנות, כבוד הדדי, חום וענווה של מי שגדולים מספיק כדי להרשות לעצמם להיות ענווים, היו באים לידי ביטוי.
אבל בינתיים כילינו במו ידינו את כל הסגולות שהתהדרנו בהן אלפי שנים: החום היהודי, החמלה, השכל, המשפחה היהודית, המוסר היהודי. בינתיים האלימות והשחיתות והאגואיזם משתלטים על כל פינה. ובכל פעם אנחנו מזדעזעים מחדש מהרוע שצמח אצלנו בחצר האחורית. אין חוק ואין דין, ואין כבוד.
שנים אנחנו מצחקקים בשם הכנות והצבריות המחוספסת על הגויים שמברכים זה את זה לשלום גם מבלי שהם מכירים זה את זה, בעוד אנחנו הפכנו לאנטיפטים ואדישים. אנו רומסים את כל מי שחלש מאיתנו, ובכלל זה בעלי חיים, קשישים, חולים וערבים. הפכנו למדינת קומבינה שבה חבר מביא חבר. ואיפה השכל היהודי? נסע לחו"ל, כי רק שם אפשר.
אז די לצביעות. אי אפשר להחזיק בתואר הילד הכי חכם ומפותח בכיתה אם אין את מה שנחוץ לשם כך. ביום שנהיה הילד הזה נוכל להתפנות לשאול שאלות לגבי הזהות שלנו. כי מי שבאמת גדול - לא עסוק כל היום כדי שכולם יראו את זה. הוא פשוט כזה.
בסיפור מגדל בבל נהוג לייחס את העונש שניחת על בני האדם לכך שהם רצו לגעת באלוהים, ולכן שנהגו בעזות מצח. רצונם היה לבנות מגדל וראשו בשמיים "פן נפוצה לנו", ביטוי שאותו מפרשים כפחד אנושי מפני התפזרות לתרבויות חדשות, לרעיונות חדשים או כמו שאנחנו אומרים היום, לראות עולם. מגדל בבל נבנה כדי לשמור את בני האדם במקום אחד ובתרבות אחת. ועל צרות העין התרבותית הזו הגיע המבול.
אז שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה.
לפנייה לכתב/ת 
