למקומות,היכון, גלוש!

כבר שנים אני מטפחת חלום קטן: ללמוד לגלוש גם מחוץ לאינטרנט. ומה מתאים למטרה זו יותר מנסיעה למועדון נופש בעיירת סקי ציורית במורדות הרי האלפים הדרומיים בשווייץ? הנה הפנטזיות מתחילות להתרוצץ: שערי מתבדר ברוח בלובן המסמא, המדרון דוהר מתחתי, אני מניפה את המקלות בגאון ואופס... הרגליים מסתבכות ואני מבצעת נפילה מרהיבה היישר על הישבן. מייד וידאתי שגם שאר חברי הקבוצה שנסעו איתי לא ראו מגלשיים בחיים שלהם, ונרגשתי. עכשיו, כשאני יודעת שלא אהיה היחידה שתעשה בושות בשלג, אפשר לצאת לדרך.

אבל האושר החזיק מעמד בדיוק חמש דקות, כי מייד הסתמנה מצוקה חדשה. צריך להשיג בגדי סקי. מגלשיים ונעליים ניתן לשכור באתר, אבל בגדים ואבזרים, כך אמרו לי, כל אחד מביא מהבית. כשהתעקשתי לשאול בחוסר אמון איך זה שאי-אפשר לשכור גם את זה, היה מי שסיפק את ההסבר המקורי הבא: תארי לך שאסקימואי יגיע לארץ, ירצה ללכת לים, ויצפה שבסוכה של המציל ישכירו לו בגד-ים ושקפקפים. זה הגיוני בדיוק באותה מידה, לא? בקיצור, לכי תחפשי את החברים שלך, ואם אין לך כאלה שעושים סקי –כדאי שתסיקי מסקנה או שתיים.

זה היה הרגע לבדוק בחנויות כמה יעלה התענוג. התשובה: הרבה כסף. מחיר כל פריט יכול להגיע למאות שקלים, וזה נראה אפילו עוד יותר כקר כשאתה לא בטוח אם תדפוק הופעה בבגדים האלה יותר מפעם בחיים. אבל אפשר להירגע: לא חייבים לקנות. תחקירון בזק גילה, שיש כמה מקומות בארץ שניתן לשכור בהם בגדים, והפתעה – גם בסאס-פיי, העיירה אליה היו מיועדות פנינו, אפשר לשכור מכנסיים, מעילים, משקפות וכפפות. ומה יהיה על האסקימואי המסכן? הוא כנראה יצטרך בכל זאת לקנות בגד-ים.

קשה באימונים קל בקרב (?)

עכשיו הגיע הזמן להתחיל להתכונן ברצינות. הישראלי המצוי, אומרים מביני דבר, לא לוקח בחשבון שסקי הוא ספורט שדורש קואורדינציה וכושר גופני, ושהאירופאים, שעושים את זה כל-כך יפה ובקלילות, למדו לגלוש בשלג בערך בגיל שבו אצלנו לומדים לרכוב על אופניים.

וכך קורה, שישראלים רבים מגיעים לאתר הסקי מלאי עזוז ומרץ, ואחרי יומיים בדיוק מתייאשים, מודיעים שזה לא בשבילם ופורשים. בקיצור, צריך לדעת שזו אמנם חופשה, אבל עם אלמנטים של טירונות, וכדאי להתכונן לזה, לפחות מבחינה נפשית.

כיוון שבחרמון עוד לא היה ממש שלג, לא נותר לי אלא להתייצב בסקימולטור: מתקן לימוד, תרגיל ואימון גלישה בסקי ובסנובורד. המתקן בנוי ממסוע בשטח של כ-50 מ"ר, שמדמה מדרון שלג וניתן לשינוי במהירות הנסיעה, על-פי רמתו של הגולש. על המתקן עולים בנעלי סקי ובמגלשים וגולשים בהדרכה צמודה.

ברגל כבדה (הנעליים האלה שוקלות המון!) אבל בלב קל עליתי למשטח. הרי החלקתי על גלגיליות בכיתה ג' ואפילו הצלחתי לשרוד פעם ב"החלקרח". אין ספק שבתוך שלוש דקות אהיה מלכת השלג. המדריך חשב לגמרי אחרת. "עכשיו באים?" הוא הביט בי בבוז מהול ברחמים. "מומלץ", הוא אמר, "לקחת לפחות חמישה שיעורים כדי להגיע לרמה בסיסית, והמשקיענים באמת מתחילים להתאמן שלושה חודשים לפני הנסיעה". ואני, לתומי, חשבתי ששני שיעורים וכישרון טבעי יספיקו. אז חשבתי.

 אין מה להשוות לסקימולטור (צילום: index open)

עשרים שניות בדיוק מרגע העלייה למתקן מצאתי את עצמי מסובבת במגלשיים בפוזה לא מחמיאה. שאר השיעור התנהל באופן אומלל לא פחות. הרגליים התעקשו ללכת לכיוונים שונים ממה שדרוש, והמדריך ניסה לשווא לשכנע אותי לעמוד בברכיים כפופות ולהעמיד פנים שמתחת לכל בוהן שלי מתחבא ג'וק, שאני אמורה למחוץ בשיא הכוח. כן כן, ממש ככה. חזרתי הביתה מובסת, עם שרירים כואבים ועם שאלה שמנקרת במוח: למה בעצם אני חייבת לנסוע?

לשיעור השני כבר הכרחתי את עצמי לבוא. הפעם, למרבית השמחה, קיבלתי מדריך שלא מאמין בתיאוריות על ג'וקים, שפשוט תפס אותי ביד וגלש איתי אל השקיעה. לי לא נותר אלא לצרוח בהיסטריה: "רק אל תעזוב לי את היד". לא נורא, אמרתי לעצמי, הכי הרבה, פשוט אשב לי בקפיטריה באתר הסקי על איזה שוקו חם.

יוצאים לדרך

כדי להגיע לסאס-פיי טסים לציריך, ומשם נוסעים לבריג ואחר-כך באוטובוס לעיירה. הנסיעה מציריך נמשכת בסך הכל כארבע שעות. כשהאוטובוס מעפיל לכיוון סאס-פיי, ההתרגשות מתחילה לפעם. לבן לגמרי בחוץ, והנוף המושלג יפה באופן שקשה לתאר. העיירה, שנמצאת באזור דובר גרמנית שנקרא Valais Alps ושוכן קרוב לגבול עם איטליה, ידועה בכינוי "פנינת האלפים", משום שהיא מוקפת הרים שיוצרים מעין קונכיה. היא שוכנת בגובה 1,800 מטר, והיא מתוקה כמו בונבוניירה. יש בה 1,500 תושבים ו-8,000 מיטות לתיירים ואין אליה כניסה למכוניות. התנועה היא אך ורק בכלי רכב חשמליים, כדי להגן על הקרחון הסמוך מפני זיהום. אגב, העובדה שהעיירה שוכנת ליד קרחון מאפשרת לעשות שם סקי גם בקיץ.

אזור הסקי של סאס-פיי מגיע לגובה של 3,600 מטר (בגובה 3,500 מטר יש מסעדה מסתובבת עם חלונות ענקיים, שביום בהיר אפשר לראות ממנה למרחק עצום), יש בו מאות קילומטרים של מסלולי גלישה בדרגות שונות ולא פחות מ-26 מעליות. לנו, מתחילים בורים שכמותנו, כל זה כמובן לא אומר כלום. אבל גולשים מקצועיים שמחפשים גיוונים וריגושים, יספרו לכם שכמה שיותר אופציות – כך יותר טוב. ובסאס-פיי יש בהחלט הרבה אופציות גלישה.

אחרי יום של נסיעות, אנחנו מתנפלים על ארוחת הערב שההיצע בה גדול מאוד. מישהו אמר לנו שקור שורף קלוריות ומייד כל הגדרות נפרצות. בכל ערב מוגש במועדון אוכל בסגנון אחר (פעם איטלקי, פעם שווייצי-מקומי, פעם אוכל בריאות) וכיוון שההגשה עצמית, אפשר למלא צלחות שוב ושוב עד להתפקע. חוץ מהקור, יש לנו עוד תירוץ: אנחנו חייבים לאכול כדי לאסוף כוחות לסקי של מחר.

בלילה מחכה בחדר שמיכת פוך רכה ומדהימה, כזו שעושה חשק לא לצאת לעולם מהמיטה. במיוחד כשבבוקר, מבעד לחלון, נשקפת העיירה המושלגת וזה כל-כך יפה. אבל אין ברירה, מדריך הסקי מחכה לנו ואנחנו הרי באנו לעבוד.

אל ראש ההר (טוב, לא ממש)

איכשהו אנחנו רוכסים את נעלי הסקי ויוצאים מתנדנדים אל רחבת המלון, שם מחכה לנו מייקל, המדריך שינסה להפוך אותנו לגולשים מקצועיים בימים הקרובים. אחרי שעה של ניסיונות כושלים להתייצב על השלג, היכולת המנטלית שלי צונחת פלאים. מייקל מפגין ביצועים ומצפה שנחקה אותו. אנחנו אפילו לא מתקרבים. "מאיזה גיל אתה גולש?" אנחנו שואלים אותו בייאוש וכמעט מתעלפים לנוכח התשובה: "ארבע".

לאט לאט אנחנו מצליחים לגלוש במדרונצ'יק של המתחילים בלי ליפול. לפנות ימינה ושמאלה או לעצור זה כבר עסק יותר מסובך. הנה זה קורה לי, אני נזכרת באזהרות על אלה שמתייאשים מהר מדי, תוך שאני מתחילה למלמל מלמולי פרישה. אבל אז אני מנסה בפעם האלף, ופתאום הגוף כמו פונה מעצמו ימינה ושמאלה. ואחר כך אני אפילו מצליחה לעצור. ההתרגשות בשיאה.

יכול להיות שהאימונים בסקימולטור בכל זאת עשו משהו? כשאני חושבת על זה רגע אני מגיעה למסקנה שכן, בעיקר ברמה הפסיכולוגית, תארו לעצמכם שהייתי מגיעה לשלג כמו שבאתי לסקימולטור: בטוחה שזה קלי קלות ושתוך דקה אני תופסת את הפרינציפ, ואז מתרסקת על קרקע המציאות. כיוון שכל זה קרה לי עוד בבית, על יבש, לשלג כבר הגעתי בתחושה שאני ממילא אפס בגלישה ושאין לי מה להפסיד. במצב כזה, אתה אסיר תודה על כל רגע שבו אתה לא נופל, וכשמשהו בכל זאת הולך לך, אתה מרגיש כמו מלך העולם. בקיצור, הנמכת ציפיות היא שם המשחק, וזה נכון, כנראה, לא רק לסקי.

למחרת אנחנו עולים עוד שלב. זוגות זוגות אנחנו מתייצבים במעלית הסקי. בן זוגי לנסיעה הקצרה מלהג כל הדרך. "שתוק", אני אומרת לו בעודי אוחזת בכל כוחי בכבל, "אני לא נושמת מרוב פחד". כשאנחנו נפלטים מהמעלית, אנחנו מבינים שרגע האמת הגיע. המקום שבו התאמנו קודם נראה פתאום רחוק והאנשים נראים קטנים. והנה, אנחנו מתחילים לגלוש למטה. בהתחלה לאט, אחר-כך המהירות מתגברת, ואז, ממש כמו בפנטזיות, השיער מתבדר ברוח והלובן מסמא. ומה אתם יודעים? גם אם נופלים, זה לא נורא כל-כך. הגיע הזמן לומר: זה באמת כיף גדול.