שתף קטע נבחר

"אריק נשמע לי חלש"

לפני שנה בדיוק אושפז אריאל שרון בפעם השנייה והאחרונה, ושקע בתרדמת ממנה לא קם עוד. ynet מביא לראשונה את הפרק בנושא, מספרו של איש סודו הקרוב, העיתונאי אורי דן ז"ל, המתפרסם בהוצאת "ידיעות אחרונות". כך נראו ימיו האחרונים של שרון כראש ממשלת ישראל

הקטע הבא לקוח מספרו של העיתונאי אורי דן ז"ל , "בסודו של אריאל שרון", שיצא בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות". הוא מתאר את שאירע ב-4 בינואר 2006, לפני שנה בדיוק, עם אשפוזו האחרון של שרון - שממנו לא קם עוד. דן, איש סודו הקרוב של שרון במשך עשרות שנים, מתאר את ימיו האחרונים של שרון כראש ממשלה פעיל, במקביל להידרדרות מצבו. הפרק מתפרסם לראשונה ב-ynet. 

 

"מה הערבים אומרים?" שאל שרון בטלפון ידיד משותף של שנינו, מומחה ממדרגה ראשונה לענייני הפלשתינים. היה זה בשיחת טלפון בין השניים ביום שני, ה-2 בינואר 2006, בסביבות השעה תשע בערב. אותו ידיד האיץ בשרון, כמוני, שיעלה על הר הבית ב-24 בספטמבר 2000. כאשר היה אותו ידיד מקבל טלפון משרון, הוא ידע לא אחת כי ראש הממשלה מבקש לקבל אישור ממקור לא רשמי לחיסולו של מחבל. אירע לא אחת בעבר הרחוק ששרון למד כי הדיווחים על החיסולים לא תמיד מדויקים, ולעתים קיבל באיחור דיווחים על פיגועים פלשתיניים בישראל.

 

בימים האחרונים, על אף שהרופאים פקדו עליו לעבוד ארבע שעות ביום, לאחר שהיה רגיל לעבוד שמונה עשרה שעות מינימום, שרון היה טרוד במציאת פתרון לקסאמים שהמשיכו לנחות על שכניו ביישובי הנגב. סוללות התותחים הישראליות שהציב הפגיזו שטחים ריקים בצפון הרצועה ולא הרתיעו את המחבלים. לא עזר גם הסגר האווירי שהטיל כשיצא מבית החולים, החל מ-28 בדצמבר 2005.


"אריק נשמע לא טוב" (צילום: איי.פי.)

 

את הסגר האווירי, "שמים כחולים", הטיל חיל האוויר על צפון רצועת עזה, באזור היישובים הישראליים שנעקרו - אלי סיני, ניסנית ודוגית. הם שימשו עתה לשיגור קסאמים לעבר אשקלון. ביום ראשון ה-1 בינואר פתחו הפלשתינים את שנת 2006 בשיגור, בשעות אחר הצהריים, של שלושה טילי קסאם. אחד נחת באזור קיבוץ ניר-עם, והשני סמוך לשדרות.

 

שרון לא מוכן היה לקבל שֶיְרי הקסאמים יימשך, כמו גם את הדיווחים המרגיעים של צה"ל. אמנם לפני ההתנתקות מעזה נזהר שלא להבטיח שישתרר שקט. עוזרים טיפשים שלו וכמה משריו בקבינט שאינם חכמים מהם, הִשלו בכך את הציבור כדי להקטין את ההתנגדות לעקירת היישובים. אבל שרון ביקש לעצמו "שקט". הוא השתדל שלא לרגוז בהיותו ער למצבו הרפואי, אבל בתוכו רתח מזעם והורה לחסל את חוליות השיגור במבצעים שבהם הגיע שיתוף הפעולה בין השב"כ וחיל האוויר להישגים בלתי רגילים. שרון גם ידע שהמשך ירי הקסאמים, שעלול להביא גם לפגיעות בנפש, עלול להיות מנוצל נגדו בבחירות ולכרסם ב"קדימה". הוא עשוי להתקשות לתת הסבר משכנע לציבור כיצד עקירת יישובי עזה הגבירה את הביטחון.

 

לכן, כשדיווחו לו ביום שני בערב ה-2 בינואר 2006 על חיסול מפקד חשוב של חוליות משגרי הקסאמים - סעיד עבד אל פאתח אבו ג'ודיאן, בן 45 - שרון היה מרוצה. הוא ידע שאבו ג'ודיאן עמד בראש חוליה ששיגרה בשבועות הקודמים קסאמים מצפון רצועת עזה לעבר ישראל. הוא היה אחד ממפקדי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי, מאז שוחרר באוקטובר 2002 מהכלא הישראלי בו שהה למעלה מחמש שנים.

 

שרון גם נהג לצלצל אלי ולידידנו המשותף מפעם לפעם אחרי חיסולים מוצלחים, כאילו כדי לומר לנו - "אל תבואו אלי בטענות שאינני נלחם בטרור".

 

ידידנו המשותף בדק מיד את ההודעות מעזה, ואלה אמנם אישרו שאבו ג'ודיאן נהרג מירי טילים במכוניתו בג'באליה, ועמו נהרג עוזרו. הידיד דיווח לשרון שמפקדי הג'יהאד הבטיחו, "ננקום את החיסול. התגובה תהיה מהירה וכואבת. שרון צריך לדעת שהחיסול לא יוסיף קולות ל'קדימה'."

 

שרון, מרוצה מהאישור שקיבל, אמר שאל כדרכו: "אז הערבים יודעים שאני עובד..."

 

ולאחר שתיקה קצרה המשיך: "אני מתחזק... אני מתחזק..." שרון התכוון למצבו הבריאותי, לקראת הצנתור שנקבע לו ליום חמישי ה-5 בינואר. ידידנו המשותף שסיפר לי על כך עוד באותו ערב אמר לי: "אריק לא נשמע לי טוב. הוא נשמע חלש..."

 

"למה לא פרסמת? זה דווקא מבדר..."

אבל לא ידענו ולא יכולנו להעלות בדעתנו עד כמה אריק חלש. הרי מסביבו מתרוצצים בכל יום - כל היום - עשרות אנשים, מזכירים, מזכירות, יועצים, יועצות, אנשי ביטחון, רופאים, פרמדיקים. אף אחד לא שם לב שראש הממשלה הלך ונחלש? השאלה חייבת להישאל ברטרוספקטיבה, לפחות.

 

אני עצמי נמנעתי מלצלצל אליו, שהרי רק כארבע שעות לפני כן, ב-5:15 אחר הצהריים באותו יום שני ה-2 בינואר, טלפן אלי שרון בפעם האחרונה. הוא סיפר לי שהוא במכוניתו בדרכו לחווה לאכול ארוחת ערב בחברת הנכדים, ושאל מה נשמע בניו יורק ממנה חזרתי ערב קודם. כשסיפרתי לו שמוכרי הנקניקיות "נתק'ס" עדיין קיימים במנהטן, מיהר להעביר את השיחה לנושא אחר כאילו שלא להתגרות בזיכרון הנקניקיות בלחמניות עם כמות אדירה של חרדל שאהב לאכול כשביקרנו שם בשנים לפני שנבחר כראש ממשלה.

 

הוא התבדח על האירוע המוחי שפקד אותו שבועיים לפני כן, אבל נשמע לי מהורהר, מרוחק, קצת מנותק. אמרתי לו שבאותו לילה כשהובא לראשונה לבית החולים, מיהרו עוזריו לבשר בתקשורת שמצבו תקין, וכי הם נראו לי כמו במערכון של "ארץ נהדרת".

 

"כתבתי על כך, אבל לא פרסמתי," סיפרתי, "כי לא רציתי לפגוע בך".

 

"מדוע לא," השיב, "דווקא תפרסם. זה יכול להיות מבדר..."

 

האמת היא שאפילו אני, שראיתיו יוצא חי מכל כך הרבה מערכות אישיות, צבאיות ופוליטיות, ועם כל דמיוני הפרוע, לא תיארתי לעצמי שהטרגדיה של שרון מתקרבת בצעדי ענק - גם לא לאחר שטלפן אלי ידידנו המשותף.

 

עד הרגע האחרון לפני מועד הצנתור טיפל שרון בקסאמים. אולי היה זה גם כדי להסיח דעתו מעניין שהטריד אותו מאוד: אמרו לו שאת הצנתור יעשו לו בהרדמה מלאה. שרון לא אהב את הרעיון של ההרדמה, גם אם הרגיעו אותו שהיא תימשך כשלוש שעות בלבד.

 

את הערב האחרון, ביום רביעי ה-4 בינואר 2006, כשתים עשרה שעות לפני שעמד להגיע לבית חולים הדסה עין כרם לצנתור, בילה שרון בחוותו בחברת בנו

גלעד, כלתו ענבל ושלושת נכדיו הקטנים. עד הרגע האחרון עסק באיום טילי הקסאם. שרון דיבר בטלפון עם הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ ושאל אותו כיצד ניתן לנטרל בסיס הדרכה של מחבלי החמאס ברצועת עזה. אולם שפתו של שרון היתה לֵאָה ודבריו נשמעו לדן חלוץ מבולבלים. "צריך להפסיק את ירי הקסאם," אמר אריאל שרון ודבריו נשמעו רחוקים, מרוחקים.

  

לקראת עשר בלילה טלפן אלי ידידי יוני בן מנחם בדאגה: "אריק באמבולנס. בדרך לבית החולים הדסה עין כרם. מצב הכן במחלקה הנוירוכירורגית". ראיתי את תמונת ראשו באמבולנס מעל המסך בטלוויזיה. הראש הניתן כל כך לזיהוי, הראש עם השיער הלבן, כראשו של אריה. הראש אותו הכרתי כחמישים ושתיים שנה. ראש של מפקד ומנהיג יהודי ענק.

 

"שטף דם במוח", דיווחו מבית החולים. "הניתוח יארך שעות רבות".

 

"הם הרגו את אריק", קראה אשתי ורדה בקול חנוק שיצא מלבה. היא בתו של רופא, ד"ר אליעזר מתן ז"ל. דמעות שטפו את פני מבלי שניסיתי כלל לעצור בעדן, ומאז - לא יבשו. אין למי לדווח. אין עם מי לדבר.

 

  • העיתונאי אורי דן נפטר ב-24 בדצמבר 2006. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון עדיין מאושפז בבית החולים "שיבא" בתל השומר, שנה לאחר ששקע בתרדמת.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
צילום: חיים זיו
אורי דן ז"ל
צילום: חיים זיו
צילום: לע"מ
דן עם שרון
צילום: לע"מ
מומלצים