שתף קטע נבחר

היו שלום ותודה על הדגים

אם יאושר קיצוץ התקציב של המרכז לחקלאות ימית באילת, ניווכח שוב שבישראל כבר לא משקיעים במחקר ופיתוח, שכבר אין סבלנות ואין חזון

מדינת ישראל יכולה להיות מרוצה: המרכז לחקלאות ימית באילת חתם זה מכבר על חוזה מחקר בהיקף של שני מיליון אירו עם הקהילה האירופית. במסגרת החוזה, יפתחו פרויקט חדשני שבו ינוקו בריכות דגי ים באמצעות סיליקורניה (או אספרגוס ים) המשמש כמזון גורמה בעולם המערבי. מדובר בפרוייקט שמעורר עניין רב בעולם, שיביא למדינה כבוד ויעזור לה לשמור על מעמדה כמובילה בתחום הטכנולוגיות החקלאיות בכלל והחקלאות הימית בפרט.  

 

המדינה יכולה להיות מרוצה, אבל יותר מכך, היא צריכה להיות נבוכה. למה? מעמדה, אם יישמר, לא יהיה בזכות חזונו של דוד בן-גוריון או בזכות תכנון לאומי ארוך טווח. המעמד יישמר, בינתיים, בזכות מענק מחקר נדיב שהחליטה הקהילה האירופאית להעניק. אולם לפני שמשיקים כוסות לא ברור כלל אם המענק שהוצע לד"ר מוקי שפיגל, ממנהלי המכון, יעזור. נכון לתחילת 2007 עתידו של המרכז הלאומי לחקלאות ימית לוט בערפל. חרב הקיצוצים מונחת לצווארו, ובתקציב 2007 שמובא לאישור היום - יוכרע גורלו.

 

האיחוד האירופי לא פועל מתוך פילנתרופיה, וגם לא מאהבת ישראל גרידא. הוא פועל מתוך הכרה בחשיבותם של פיתוחים חקלאיים. האירופאים מבינים את הפוטנציאל הגלום בחקלאות הימית ואת הצורך לפתח תחום זה. הם מבינים היטב שהשקעה של 11 מליון שקל היום, תניב תשואה של עשרות מליונים רבים בעתיד.

 

למען האמת, אין כאן שום תבונה נסתרת. הנתונים ברורים לכל מי שמתעניין בנושא. אז מדוע מכון מחקר ישראלי שנחשב לפורץ דרך בתחומו זקוק לתמיכת האירופאים, ולא נתמך על-ידי ממשלת ישראל? כי ההשקעה במחקר ופיתוח מצריכה מעט סבלנות, מעט ראייה לטווח ארוך ומעט חזון - שלוש תכונות שאפיינו פעם את ישראל, אבל כמו מיטב המוחות שלנו, ירדו גם הם מהארץ, בחסות פקידי האוצר.

 

המרכז לחקלאות ימית הוא משל ליחסם של הממשלה בכלל ושל פקידי האוצר בפרט למחקר ופיתוח המדעיים בישראל. לא רק שד"ר שפיגל לא יכול היה לחלום לקבל מממשלת ישראל מענק דומה לזה שקיבל מהאיחוד האירופי, אלא שהממשלה החליטה לפני שבועות מספר לקצץ חלק ניכר מהתקציב של המרכז ולמעשה להעמיד אותו בסכנת סגירה.

 

במדינה שחרתה על דגלה קיצוצים והפרטות, אין מקום להשקיע היום סכומים צנועים בפיתוחים שיביאו בעתיד הכנסות נכבדות למשק הישראלי, גאווה למדינה ופרנסה למדענים. יש מקום לחסוך היום כל מה שיאפשר להודיע לעיתונות על "שמירת מסגרת התקציב", “עמידה ביעדי הגרעון" וכל סיסמה אחרת שטובה למהדורת החדשות הקרובה, אבל רעה מאד לעתיד של כולנו.

 

בריחת מוחות מלווה בצקצוקים

העתיד של כולנו תלוי בחינוך ובמדע. כל פוליטיקאי מתחיל יודע לשנן את הסיסמה הזו ברטוריקה בוטחת בכל טכס בכל אוניברסיטה, בכל אירוע מפגש עם אקדמאים ובכל הרצאה בפני סטודנטים או נדבנים יהודים מחו"ל. התבונה הטריוויאלית הזאת נשכחת מהפוליטיקאים הללו רק ברגעים המכריעים של הצבעות על תקציב המדינה. אז פתאום נמצא הכסף לכל לובי פוליטי מאיים, ונשכחות כל המטרות הנעלות באמת שהטיפו להן עד אותו יום.

 

הנאומים היפים והצקצוקים נשלפים שוב כשמתפרסמים בעיתונות נתונים על בריחת המוחות מישראל. מחקר בינלאומי שהתפרסם לאחרונה, חשף כי מספר הישראלים הנוסעים ללימודים גבוהים בחו"ל גבוה פי ארבעה ממספר הצרפתים וכמעט פי חמישה ממספר הגרמנים יחסית לגודל האוכלוסיה. המצב הולך ומחמיר במיוחד כשמדובר בתלמידים לתואר דוקטור, ובכאלה הנוסעים ללימודי פוסט-דוקטורט. במדינות אחרות הם זוכים למלגות נכבדות ולאחר סיום לימודיהם נהנים מתקציבי מחקר שמאפשרים להם להתפתח מקצועית.

 

ייתכן שבבוא היום האיחוד האירופי יעדיף להשקיע את כספיו במחקרים הנערכים באירופה. לד"ר שפיגל יוצעו האמצעים לעבודות המחקר שלו בקפריסין או ביוון, שהחקלאות הימית שלהן מתחרה בשלנו. אז, ממשלת ישראל תצטרך להחליט אם בכוונתה לדאוג לעתיד המדע הישראלי, בלי טובות מזרים.

 

ד"ר תומר גרינר רופא ביה"ח "אסף הרופא" ופעיל נגד סגירת המרכז לחקלאות ימית באילת
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
המרכז לחקלאות ימית
צילום: ג'ו קוט
מומלצים