שקד מר

לפני שבועיים הוא נדרש ל"נינטון" שאני עורכת, ככה הוא קרא לזה בשנינותו העילאית, הקיא את כל מה שבלע עליה אצלנו, וגער בנו במשך אלף מילים על העיסוק התפל והרדוד בדבריה של הגברת עם המזוודות. וכמובן שהעובדה ששוב, בפעם המי יודע כמה, הוא נדרש לטנף את מקלדתו בהבלי נינט על פני טור שלם, לא הופכת אותו לשותף מלא בהאדרת תרבות הטראש. לא. הוא משקיף מהצד. עלה תאנה אינטלקטואלי על ערוותה המכונמת של התקשורת הישראלית הצהובה.

ביום שישי האחרון הוא כבר נכנס בכתבים שלי. כמה מהם התקשרו אליי חפויי ראש. נכשלנו, הם אמרו לי. גם הפעם לא סיפקנו את הסחורה. המבקר (לשעבר) כתב שאנחנו לא רציניים, שלא טיפלנו בעניין דץ ודצה כמו שצריך, שלא חשפנו את האמת המלוכלכת של שני אנשים - נכון, קצת יותר מפורסמים ומתולתלים מן הממוצע - שנשואים 21 שנה וקרה להם הדבר הנדיר הזה שבו, נו איך קוראים לזה, משתעממים, מתקוטטים ואז מתגרשים.

אנחנו, מעתיקי קומוניקטים עלובים שכמונו, האשים המבקר (מה, בטלוויזיה הכל כבר בסדר?), לא חפרנו בתחתונים, לא הוצאנו את הדמעות, לא הרסנו לילדים שלהם את החיים ולא שיזפנו לעיני כל את השמועות האינסופיות שחלפו גם לידו בזמן שלבטח היה עסוק בקריאת התרגום האחרון של פלובר. שערורייה.

והאמת שהוא צודק. ממש צודק. כישלון מפואר ביותר רשמנו לעצמנו, כשהחלטנו לשים גבול ברור בין רכילות צהבהבה, קלילה ומבדרת לבין פרסום פולשני, הרסני ומיותר של חיים פרטיים של שני אנשים, גם אם מפורסמים.

ומה מותר דץ ודצה על יודה ונינט, הוא בוודאי יקשה, למה לראשונים אנחנו מנגבים את הדמעות ולשניים לא מוותרים? זה מאוד פשוט: תשאל אנשים שיש להם ילדים, או את עורכי הדין שלהם (עניין קטן שנקרא חוק הגנת הפרטיות).

ואגב, המבקר, תחסוך מעצמך את המדור "מחיר התהילה" של השבוע. לא השגנו את צילום השלייה של מלי לוי. אבל היי, בכיף תתעסק בזה בשבוע הבא בטור שלך. אני בטוח אקרא.

עורכת ראשית

• למאבקים קשים באמת - קראו את הראיון עם רוברט דאוני ג'וניור, בגיליון  "פנאי פלוס " החדש.
  

צילום: ערן לם