אנטי-גיבורה

זה היה סרט אוהד, מלטף, כמעט מעריץ. זה היה סרט רע. "טלי פחימה חוצה את הקווים" ליווה אישה צעירה, עקשנית ודעתנית במסע האישי שלה לגילוי זהות פוליטית ולהבנה כי במדינת ישראל משלמים על זהות שכזאת, ועל מעשי הראווה הנלווים אליה, מחיר יקר ולגמרי מיותר. במיוחד כשעושים זאת לגמרי לבד. לאורי אבנרי היה מותר לבוא ולצאת מן המוקטעה ללא פגע בימים בהם הטיל הצבא מצור על לשכתו של ערפאת, משום שלא היה שם לבד, וסימן את עצמו כמטרה שמחיר הפגיעה בה גבוה מדי עבור המבקשים לפגוע. טלי פחימה, למן הרגע הראשון בו עלתה על מונית בדרך לג'נין כדי להיפגש עם זכריה זביידי, היתה מטרה קלה. קלה מדי.

מה עשתה פחימה, בעצם? נסעה לג'נין, בילתה כמה ימים בתוך מחנה פליטים מופגז, זכתה לאהדה בלתי מסויגת של מארחיה שהתגברו על חשדנותם, יצרה קשר אישי שטיבו לא ברור עם זכריה זביידי, מבוקש שגם על פי הודאתו היה מעורב בהריגת חיילים, התנדבה לשמש לו מגן אנושי מפני נסיונות חיסול, נתפסה, נעצרה ומצאה שמדינתה מנפחת עד בלי די את מעשיה ומתעקשת לראות בה מין מחבלת, או לפחות מי שסייעה לתכנון פיגועים איומים ונוראים.

יום שחרורה של פחימה מהכלא. ההר של השב"כ הוליד עכבר מביך

בשיטת המשפט הישראלית, זה עדיין אפשרי: כשאדם מושלך למעצר מנהלי, סניגוריו אינם זכאים לבחון את הראיות שמציג השב"כ לחותם על צו המעצר ואחר כך לבית המשפט. בסופו של דבר התפוגגה הבועה שהשב"כ יצר. פחימה הסכימה בעסקת טיעון להודות בהקראת מסמך חסוי, שצה"ל שכח בג'נין, לזביידי ולאחרים. הם לא היו זקוקים לכישורי ההקראה שלה. הם יודעים עברית. ההר של השב"כ הוליד עכבר מביך. פחימה ישבה בכלא יותר משנתיים והשתחררה בתחילת השבוע שעבר. עכשיו היא מין גיבורה של השמאל הקיצוני, וגם של טל חכים, האיש שעשה עליה סרט.

ולמה זה סרט רע? משני טעמים מצטברים: הוא לא פותר את החידה שנקשרה למעשיה של פחימה, והוא מבלבל בין מעמדו של גיבור-תקשורת לבין גבורה מוסרית.

החידה נעוצה בחוסר ההתאמה המוחלט של פחימה לפרופיל הציבורי של אקטיביסט מן השמאל. מה לבחורה משיכון בקריית גת, שעובדת כמזכירה בתל אביב, ולהצהרות כמו "לקחתי אחריות על המלחמה"? כיצד התחולל התהליך הפנימי שהוביל אותה להכרה כזאת? מה בתוך התהליך נבע מסולדיריות אמיתית עם תושבי מחנה הפליטים בג'נין, ומה מתוך חיפוש תחושת ערך והרפתקנות לשמה? כיצד אירע שמשפחתה האוהבת והתומכת הפכה גם לתומכת ברעיון? כל השאלות הללו נותרו לא פתורות בסרט. בהנחה שיש בינינו צופים שטרם שפטו את פחימה לשבט או לחסד, הללו היו יוצאים נשכרים מסרט שבו עולות השאלות האלה במלוא חריפותן, וגם נמצא להן פתרון קצת יותר משכנע מזה שהוצג בפנינו. אמה של פחימה המותקפת בשוק כבוגדת, אחותה שמנסה להסביר לספר שלה שטלי ממש בן אדם מצוין, לא היו תחליף לשאלות הללו, להיפך: המראות רק עוררו אותן ביתר חריפות.

פחימה בבית המשפט. התנדבה לשמש מגן אנושי למי שהרג חיילים מבני עמה

מלאכת השחזור של הפגישות בין פחימה לבין זביידי נעשתה כך: פחימה דיברה בראיון שהתקיים בכלא. זביידי דיבר בג'נין, משלים ומוסיף קטעי מידע אחרי שהוא צופה בווידאו של הראיון עימה. התוצאה המצטברת היתה מחויכת מאוד, ודגדגה קצת את הדמיון בכיוונים בהם בחר השב"כ ללכת כשפחימה הושחרה קשות בתקשורת. מתוך מלאכת השחזור הזאת עולה ששני גיבורי הסיפור מאוד מרוצים מעצמם. מה הפלא? איש מהם לא נשאל אפילו שאלה קשה אחת. המצלמה ומוביליה רק ליטפו אותם.

אבל הליטוף לא מסתיר את הבעיה העיקרית בסיפורה של פחימה: היא התנדבה לשמש מגן אנושי למי שהרג חיילים מבני עמה. לו היתה מתנדבת להגן בגופה על תינוקות בג'נין, או על הילדים שסבלם נגע כל כך לליבה, אפשר היה לראות בה גיבורה במובן המוסרי. היא לא בחרה להיות כזו. מדוע בעצם? מדוע להגן דווקא על זביידי? היא לא נדרשה להסביר.

עיקר הסרט הוקדש לתיעוד כרונולוגי נאמן של המעצר המתמשך ושל התהליך בו הופכת פחימה לקורבן של מערכת דורסנית, רעה ומוכת איוולת. עלעול בעיתונים מגלה, שהתמקדות בנקודת המבט של פחימה עושה עוול אפילו לעניינה-שלה. המערכת – ובראשה יצרני הספין מטעם השב"כ – התעמרה בה הרבה מעבר לטענות שהובאו בסרט מפיה. אם טל חכים ביקש לשמש לה כדובר, הוא נכשל במשימתו. כדי שהאמפתיה למצבה תעבור את סף הנמנום המחשבתי בו רובנו שקועים בשלב זה של המלחמה המתמשכת, צריך תחילה להשתכנע שהיא גיבורה. הסרט, לצערי, רחוק מאד מלשכנע.

"טלי פחימה חוצה את הקווים", ערוץ 8, שבת 21:50