שתף קטע נבחר

המיילד

דברים שאמר עמוס עוז על קברו של גרשון שקד, חוקר הספרות שהלך לעולמו

אהבתי אותו כמעט מאז פגישתנו הראשונה. גרשון שקד היה מעין דמות-אב לי ולסופרים צעירים נוספים, שהיו תלמידיו בחוג לספרות באוניברסיטה בירושלים בתחילת שנות ה-‭.60‬ ברבות השנים הפך להיות ידיד קרוב.

 

כשבאתי ללמוד ספרות בירושלים הבאתי עמי כמה סיפורים קצרים, שאותם הראיתי לו ביד רועדת. גרשון היה שופט דק, דייקן, מחמיר, אירוני ואוהב. הוא היה אדם חם־לב וחם־מזג, חבר מסור, אבל קורא ספרות ללא משוא פנים.

 

בדיאלוג בן ארבעים ושש השנים שביני לבינו היו קטעים שהכאיבו לי - אבל היו אלה פצעי אוהב. בכל פעם שגמרתי לכתוב ספר, שאלתי את עצמי בחרדה: מה יגיד גרשון? אבד לנו מורה גדול ומיילד גדול. מיילדם של דורות שלמים בספרות העברית.

 

”אין מקום אחר‭,”‬ קרא לאחד מספריו, ואילו לרומן האוטוביוגרפי שלו קרא בשם ”מהגרים‭.”‬ והלוא גרשון המהגר ידע היטב, יותר מכולנו, כי יש ויש מקומות אחרים. הוא בא הנה ממקום אחר ולא נפרד מן המקום האחר עד יומו האחרון ועד ספרו האחרון: אוסטרו-הונגריה, אירופה, אמריקה, הצטיירו בעיניו כאיום אבל גם כפיתוי. כשאמר ”אין מקום אחר” ביקש אולי להתגונן גם מפני האיום וגם מפני הפיתוי.

 

גרשון שקד, המיילד הגדול, היה גם משרטט־המפות הגדול של הפרוזה העברית במאה העשרים. זה כיובל שנים הטביע חותם אישי מובהק בחקר הספרות, בהיסטוריוגרפיה של הספרות, בביקורת ואף בפולמוס הספרותי. מפת הספרות העברית במאה העשרים כפי שהיא ניצבת כיום לעינינו, שורטטה במידה רבה בידיו של שקד. אבל הוא לא רק שירטט את המפה, אלא במידה מסוימת גם עיצב אותה: ספריו ”גל חדש בסיפורת העברית” ו”גל אחר גל בסיפורת העברית” היו ספרים מחוקקים, שקבעו את מקומם של סופרים ושל יצירות במציאות הספרותית.

 

אבל, וזה העיקר, בכל מפעלותיו הביקורתיים, ההיסטוריוגרפיים והמחקריים היה חבוי סוד אישי מאוד. שקד מצא בספרות העברית, ממנדלי מוכר ספרים ועד גבריאלה אביגור רותם, את בבואת הביוגרפיה האישית שלו, של הילד היהודי הרדוף מוינה, זה הילד שבריונים אנטישמים בשם ריבאק ונובמבר היו מתעללים בו בילדותו. זה הילד שבא הנה כמהגר-פליט, כילד-חוץ, וביקש מאיתנו שנאהב אותו.

 

יש אפוא משהו אינטימי, כמעט וידוי אישי, בכל עבודתו האקדמית: הוא מדבר על עגנון ועל ברנר, על עמיחי ועל קנז - ובכולם הוא מוצא את עצמו, את חייו, חיי ילד-חוץ שנאחז בשיניו ובציפורניו בארץ ישראל שאותה הוא ראה גם בנפלאותיה וגם בכיעורה. ארץ ישראל ששקד אהב אותה גם כשלא יכול היה לסבול אותה. מספרו הראשון, ”בין שחוק לדמע” ועד ספרו האחרון, ”זהות‭,”‬ אפשר לקרוא את כל שרשרת חיבוריו של שקד כאוטוביוגרפיה מורכבת אחת, המספרת לנו את סיפור אהבתו ודבקותו, פחדיו וכעסיו של בן-מהגרים אחד שמצא בסיפורת העברית ראי לנפשו-שלו.

 

דורות של תלמידים, ואני ביניהם, יזכרו אותו בהוקרה ובאהבה רבה.

 

  • דברים שאמר עמוס עוז על קברו של גרשון שקד (2006-1929) - חוקר, מבקר וסופר, חתן פרס ישראל לספרות - מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גרשון שקד ז"ל. בבואת הביוגרפיה האישית שלו
צילום: עמית שאבי
לאתר ההטבות
מומלצים