פס הייצור של המחלקה הכירורגית

הגוש הכבד בבטני הלך ותפח עם כל צעד, ומראה החולים המאושפזים במחלקה הכירורגית אליה נכנסתי זה עתה לא עודד אותי במיוחד. האחות, אותה שאלתי מה עליי לעשות, נבחה בתגובה "לך למזכירות שיפתחו לך תיק, ותחזור לפה מיד". לאחר דקות מועטות מצאתי את עצמי יושב מול סטז'ר שניסה לדחוף סיכה לתוך הווריד שלי, ולא בהצלחה יתירה. נע מתחנה אחת לאחרת, הרגשתי שאני נשאב אל תוך ואקום. אחת האחיות הושיטה לי פיג'מה וליוותה אותי לחדר. שום דמיון לא היה בין המראות הללו לתוכניות בתי חולים שראיתי בטלוויזיה, רק סרדינים שכבו צפופים יותר מאיתנו.

ליד המיטה התלבטתי אם להתלבש עכשיו או לדבוק עוד דקות ספורות בשארית אישיותי. מחוסר מעש, ובעידודה של אחות שעברה שם או רופא שהציץ לחדר, לבשתי את הפיג'מה. ראיתי שהבגדים גדולים עליי וביקשתי מאחות תועה שתחליף אותם. לאחר שעה נואשתי ונשכבתי על המיטה, וכבר נראיתי שכיב מרע לכל דבר.

אחות נשלחה לקרוא לי לבדיקת "קרוס" לצורך מתן עירוי דם בזמן הניתוח. רופא ואחות, שניהם בכירים, אבל לא יותר מדי, הקריאו זה לזו את תעודת הזהות שלי ברצינות תהומית. רגע מפחיד. השניים אימתו איתי את הפרטים ודקרו אותי שוב, שאתרגל. בהמשך יגיעו סטז'רים שייקחו ממני דם מדי בוקר. לא תמיד הם ימצאו את הווריד בפעם הראשונה, לעתים גם לא בפעם השנייה. בפעם השלישית אשלח אותם להתאמן על מישהו אחר. 

בשעות אחר-הצהרים המשעממות רופאה מרדימה נכנסה אל החדר והחתימה חולה אחר על טופס הסכמה, אותו טופס המסביר שאחת מתופעות הלוואי של הניתוח היא מוות. אחריה הגיע רופא תורן, הסביר על הניתוח הצפוי לי והושיט את טופס הסכמה. חתמתי ללא היסוס, מזהיר אותו שחסר לו שאתעורר ואראה סביבי מלאכים בלבן עם כנפיים, אם יש גן עדן. מיותר לציין שגם הטופס הזה תיאר כיצד הניתוח עלול להסתיים בסיבוכים שונים ומשונים, כולל פטירתי בטרם עת, ואיך אני אמור להסכים בהתלהבות לכל מה שעלול לקרות. ממש אופטימיים הרופאים האלה.

הערב הופיע ואיתו הגלח. מקצועי לחלוטין הוא סגר את הווילון ופקד, "תוריד מכנסיים, תרים חולצה, אני מגלח אותך לניתוח". תוך דקות הוא סיים להחליק את בטני, מבושיי וחזי, ובאם היה יכול היה מן הסתם מגלח גם את קרקפתי. ניתוח של עשרה סנטימטר וגילוח של מטר לפחות. "תחליף בגדים וסדין ותתרחץ טוב עם הסבון של בית-החולים", הוא סיים ונעלם כלא היה, משאיר אותי עם המחשבה שממילא אין לי ממי לבקש.

שכבתי במיטה, רוצה לנוח מעט, אך האחות שהגיעה חיברה אותי לאינפוזיה לקבלת נוזלים. "מ-12 בלילה אתה בצום", הזהירה אותי. לא ראיתי חולה שהלך למסעדה מעט אחר חצות כדי לשבור את רעבונו. הידיעה שמחר חותכים אותך

דוחה תיאבון מאין כמוה, מומלץ לבעלי בעיות משקל. גם ממנה ביקשתי פיג'מה במידה קטנה יותר. היא הבטיחה לחזור, יצאה ולא שבה עוד.

רק נרדמתי וכבר השכמה. בדיקת החום ולחץ הדם נעשו בזריזות וביעילות. ניסיתי להירדם שוב אך אחות אחרת הגיעה ובידה שקיות קטנות של אנטיביוטיקה. "יש לך פה חלוק, תלבש אותו בלי כלום מתחת, ערום לגמרי", היא חזרה והדגישה. מחשבות הזימה אפילו לא זקפו ראש. להפך, נעשה לי קר בבטן. אחות אחראית עם הרבה טקס בישבנה הצטרפה, בדקה את ההכנות, אולי ליטפה ליטוף אחרון אם היה לה מצב רוח, מילמלה "בהצלחה" והניחה את התיק הרפואי על המיטה.

עכשיו תורו של הסניטר, בחור גדל ממדים שבדק את השם בתיק והתחיל לחלץ את המיטה במיומנות שנרכשה לאחר שנות ניסיון רבות. למרות זאת הוא הצליח להתנגש בכיור, בדלת בקירות ובכל מי שהעז להיות בסביבה. בפרוזדור הוא תפס תאוצה, כבר יורדים במעלית ונכנסים לחדר ההמתנה לפני הניתוח. קר שם כמו בגיהינום בהפסקה, והקור בבטני מקפיא אף יותר. אחות נחמדה עלעלה בתיק והניחה עליי עוד שמיכה. אשתי נישקה אותי להצלחה ולקחה את משקפיי. איני רואה דבר וכבר מובל לניתוח. למזלי, אחרי כמה דקות אני בעולם שכולו טוב, או לפחות כך נדמה לי. 

התעוררתי בחדר ההתאוששות וכבר משפחתי עטה עליי. אשתי מאוכזבת לאחר העקיצה הראשונה שלי, כשהיא מבינה שהמנתח לא הצליח לעקור את בלוטת חוש ההומור שלי לפי בקשתה. מודאגת, משפחתי ישבה שעות ארוכות על הכיסאות הכי פחות נוחים בעולם, שככל הנראה יוצרו בהזמנה מיוחדת. כנראה שבבית-החולים לא רוצים בממתינים רבים. הם די הצליחו, כי בני משפחתי חיפשו מקומות אחרים להניח בו את אחוריהם הדואבים.

בדרך חזרה אל החדר התחננתי בדמעות בפני הסניטר שינסה לא להיתקל בקירות, או לפחות לדלג על מרצפות ששקעו. הוא הבטיח להתחשב בי, זוגתי שתחיה עזרה לו וכנראה שהתאמץ באמת ובתמים, כי רק שני תפרים נפתחו

לאחר היתקלות במכשולים לא צפויים. דלת המעלית שמוקמה בחזית במקום בצד, למשל, שני עציצים שכל חטאם היה שהוצבו לצד הקיר וחולה שלא הספיק לקפוץ בזמן כשהמיטה דהרה מולו.

המנקה, שנכנסה אל החדר מוקדם בבוקר, דחפה את מיטתי באכזריות אל הקיר, את השידה אל המיטה וצירפה לחגיגה גם את המגב. עצמותיי החלו לומר רינה ותפריי פצחו בשירי הלל. רציתי לבקש ממנה להיות עדינה ומתחשבת, אך מבטה מזרה האימים הבהיר לי שאין מקום למשא ומתן. למען ההגינות עליי לציין שהיא החליפה את המנקה הקבועה שהיתה נשמה טובה.

ביקור רופאים של בוקר, "אתה משתחרר, המכתב יהיה מוכן בעמדת האחיות בעוד כמה שעות". סתם התעללות. מתי כבר יימצא פיתרון יצירתי למכתבי השחרור הללו? מראה החולים, המחכים מובסים בחדר האוכל, לא מוסיף כבוד למחלקה שהשקיעה בנו כה רבות עד עתה. המכתב המיוחל הגיע, ואני מדדה לכיוון היציאה לבוש בבגדים במידה המתאימה. נכנסתי אל המחלקה זקוף ושלם ויצאתי שפוף ודואב. בדרכי החוצה נתקלתי בגבר בריא למראה ששאל אותי היכן המזכירות. באותו רגע ממש פס הייצור של הכירורגית פלט אותי ובלע חולה חדש, ולא נודע כי בא אל קרבו.  

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי שבועי הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות 
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס