הדי הפקרת העורף האזרחי במלחמת לבנון השנייה, כך נדמה, שככו מיד עם תום המלחמה, לכל היותר הוחלפו באובססיית החיטוט בכשלי צה"ל. אבל כ-50 ארגונים חברתיים יהודיים וערבים, מקומיים וארציים, הלוקחים חלק בפרויקט "כוכב הצפון"
שמוביל מרכז "שתיל"
, זוכרים היטב את המקלטים המוזנחים,
השימוע השני
"הרבה מוסדות וגופים הבטיחו לעזור - אבל נעלמו"
ynet
עבד אל-רחים טלוזה כואב את מות ילדיו הקטנים, נבילה אספניולי מתקוממת על התעלמות הרשויות מהמגזר הערבי, עו"ד שפיק מסלם מתאר את המאבק בביטוח הלאומי, נבילה חורי משחזרת את הערב בו ביתה נהרס כליל, ומוחמד עואיסה מוחה על אפליית התושבים הערבים. חמישה אזרחים דיברו בשימוע השני שנערך במסגרת משפט ציבורי של כשלי העורף במלחמה. אלו עדויותיהם
הקשישים הרעבים והחולים שהופקרו לגורלם. מאז תום המלחמה הם עוקבים אחר מימוש ההבטחות לשיקום ופיתוח הצפון מחד, ומתריעים על המדיניות שהביאו לכשלים בעורף מאידך.
השבוע נערך בקרית-שמונה, בפני ועדה שבראשה עמדו יוסי שריד ועוזי דיין, השימוע השלישי בסדרת שימועים שסופם במשפט ציבורי שיעסוק בכשלי הטיפול בעורף. במהלך השימועים ניתנו עדויות ונאספו תצהירים של אזרחים על תיפקוד הרשויות בזמן המלחמה ואחריה, ולבסוף ייכתב דוח מסכם שיוגש בין היתר למבקר המדינה. בשבוע הבא ערוץ המעורבות של ynet יביא את עיקרי העדויות שהוצגו בשימוע האחרון, שהתקיים בצפת.
"ביום שהתחילה המלחמה נשארתי בבית לבד. למה? חודש לפני אשתי נפלה ושברה רגל ויד, והיא היתה בבית-חולים בקרית מוצקין. אני הייתי פה בקרית-שמונה, איש עיוור בן 82, בלי אוכל חם, בלי תה, בלי קפה. התקשרתי למוקד 106 וביקשתי עזרה. ענו לי אנשים ותיקים, אני לא יודע איך אני צריך להגיד, שלא רצו לדבר איתי. אז התקשרי לבית הקשיש, שם היו אנשים, עובדות סוציאליות. הם אמרו 'בסדר, יהיה עזרה'. אבל עזרה לא קיבלתי.
"ואז קיבלתי טלפון שצריך לקחת את אשתי הביתה. 'לאן?', אני שאלתי. 'קרית-שמונה מת. לאן אני צריך לקחת?'. 'אנחנו לא יודעים, מחר בבקשה אתה צריך לבוא ולקחת אשתך', הם אמרו לי. אני סיפרתי שאני עיוור, שאני לא יכול. והם? לא יודעים כלום. התקשרתי לפיקוד העורף, הם אומרים 'בסדר, אנחנו עכשיו עוזרים'. בסוף התקשרו ואמרו 'צריך לקחת אותה חזרה לקרית-שמונה', וזהו. יש אישה שעזרה לי לדבר עם הקרן לשואה, אני ניצול שואה ולא יודע לדבר עברית כל-כך טוב. הם עזרו לנו מאוד-מאוד. שלחו אותנו לבית אבות בפתח-תקווה שם היינו, אשתי ואני, עד סוף המלחמה.
"אני חושב שכדי להחליט בבעיה שלי לא צריכים כסף, רק צריכים נפש. אבל לעובדות סוציאליות אין נפש, אין כלום. גם אחרי המלחמה גם אין שינוי בקרית-שמונה. בעיר יש עכשיו הרבה הרבה תרומות, מיליונים כסף, אבל איפה הן? למי נתנו תרומות? אנחנו חברים במועדון לעיוור, שלחנו מכתב למנהל אגף הרווחה, ואין תשובה כבר שלושה חודשים. אף-אחד בא למועדון שלנו. אבל כל יום אנחנו שומעים שכסף יש, שנתנו כסף. למי? מי יכול לקבל? אני לא מבין".
"קוראים לי יעל ביטון, אני תושבת קרית-שמונה ואמא לשלושה ילדים. לצערי, עדיין לא חזרתי לשגרה, והטענות שלי מופנות בעיקר כלפי מס רכוש. הבית שגרתי בו בשכירות נפגע פגיעה ישירה וכל מה שהיה לנו נהרס. אחרי שהבית נפגע פינו אותנו למלון בזיכרון-יעקב, ואחרי שהמלחמה נגמרה חזרתי למלון בכפר גלעדי. כפיתי את עצמי על המלון כי לא רצו לקבל אותנו, מס רכוש לא רצה לאשר את זה בהתחלה. רק לאחר כמה ימים מס רכוש הגיע להסדר מסוים עם המלון.
"ברגע שבמס רכוש החליטו שאנחנו לא יכולים יותר להישאר שם הם ביקשו אותנו לצאת - מהיום להיום. בעלי, הילדים שלנו ואני מצאנו את עצמנו מחוץ למלון. הדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי הוא ללכת ולהתגורר אצל ההורים שלי, אצלם אני גרה עד היום כי אין לי מקום אחר להיות בו. זה גם מה שבמס רכוש הציעו לנו, ואמרו שככה אחסוך את הכסף לשכירות שהם ישלמו לי, שכמובן גם אותו לא קיבלתי עדיין.
"לבית שבו גרתי, שעדיין עובר שיפוץ, לא אחזור. במקביל הוצאתי תעודת זכאות לעבור לדירת עמידר וכרגע אנחנו משפצים את הבית שקיבלנו. כיום אין לי שום קשר עם מס רכוש, אני לא יודעת איך להשיג אותם. בכל פעם שדיברתי איתם לא קיבלתי תשובות. גם כשהצלחתי כבר להיפגש איתם ישבתי כמו אדיוטית, כי כל הזמן הם דיברו בטלפון. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני לא יכולה יותר איתם, והם כמובן לא מתקשרים אליי מיוזמתם. אני כבר לא יודעת איך להגיע להסדר וכוחותיי אפסו".
"אני בן 26, דור שני וגאה בקרית-שמונה. נולדתי פה, גדלתי לתוך מציאות של קטיושות, למדתי בתיכון המקומי, סיימתי את לימודיי האקדמיים והחלטתי, להבדיל מרוב חבריי, להישאר. כתושב קרית-שמונה הרגשתי שחובתי להיות כאן בזמן המלחמה ולקחת חלק בעזרה עד כמה שניתן. בשבוע הראשון של המלחמה התחלנו לארגן את החמ"ל הקהילתי שישב בתוך מתנ"ס "בית החאן". פרשנו כעשרה מוקדי טלפון והורדנו את כל הציוד המתבקש. התחלנו להיערך לקראת נפילת קטיושות, אם וכאשר, שבאמת החלו ליפול בשבוע השני.
"הגיעו אלינו קבוצות של עשרות חיילות, ש"שינים ובני-נוער, שהתנדבו ועבדו במשמרות מהבוקר עד הערב. היה לנו קאדר שלם שיצא למקלטים, תוך סיכון חייהם ובידיעה שכל המתנדבים, וגם אני, לא מבוטחים על-ידי המדינה. התמודדנו עם בעיה מאוד קשה מבחינה מצפונית. איך אתה שולח ילד בן 17 להתנדב במקלט, להפעיל מתוך רצונו את הילדים, כשלמעשה אתה יודע שהוא לא מבוטח? אני יכול להגיד לכם שראיתי עשרות אנשים שעזבו את הכל, את המשפחות, את הילדים, את היקרים להם מכל, ועזרו מהבוקר עד הלילה. חילקו אוכל, הסתובבו במקלטים, עזרו לתושבים.
"אני רוצה לדבר גם על הצד האחר. כמתנדב קיבלתי אינספור קללות מאזרחים, ואפילו נתקלתי במקרים של אלימות פיזית. אנשים אמרו לי 'אלעד, תנסה להבין את המקום שהם נמצאים בו'. היה לחץ, היתה פניקה. לתושבים אני יכול להגיד שאנחנו כמתנדבים, ואני לא מדבר על הממסד, השתדלנו מאוד לתת מענה לכל-אחד ואחד. הסתובבנו עד שתיים בלילה עם רכבים, חילקנו תרופות לאנשים חולים שפנו אלינו. אבל אני מצר מאוד על מקרים אישיים שלא יכולנו לתת להם מענה. אתם יכולים להגיד שהיה פה כאוס, אני יכול לצטט לכם מתנדבים שהגיעו, והיו גם בצפת, בנהריה ובחיפה, שאמרו שקרית-שמונה היא תפקדה במהלך המלחמה כעיר המסודרת והמאורגנת ביותר".
"מדינת ישראל והרשויות התעלמו מאיתנו בצורה מבזה. זו יריקה לפרצוף של כל האזרחים פה. מבחינת ממשלת ישראל המלחמה נגמרה, אבל מבחינתנו היא רק התחילה. במהלך כל תקופת המלחמה הסתדרנו בכוחות עצמנו, ביקשנו מאנשים טובים שיתרמו לנו כסף כדי לקנות מזון למאות מתושבי מרגליות שפונו לפנימיית נווה הדסה. זה היה, אגב, לאחר הבטחה חד-משמעית של שרת החינוך, הגברת יולי תמיר, שהמשרד יממן את כלכלת התושבים. פנינו לכל מי שיכולנו, כל מי שאנחנו קשורים אליו ביומיום, חברות כמו תנובה או פז, והצלחנו להתרים כמה עשרות אלפי שקלים. זה היה פשוט מביש. הרגשנו כמו מקבצי נדבות בכל תקופת המלחמה.
"כשאמרו שהעורף חזק זה קומם אותנו עוד יותר. כי מי נשאר בסופו של דבר? מעוטי היכולת. האנשים שלא יכלו לצאת, לקנות, לבזבז ולטייל במקומות אחרים. כשבטלוויזיה הכריזו 'העורף חזק', הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא הבנתי על מה מדברים בכלל. איזה עורף חזק? פשוט צחקו עלינו. ואני גם מבקש שלא יקראו לנו יותר "עורף". אנחנו לא עורף, אנחנו החזית.
"הנזקים שנגרמו למרגליות כתוצאה מהמלחמה נאמדים במאות אלפי שקלים. קילומטרים של צינורות מים נעקרו, נזקים בלי סוף נגרמו לבתי העם ולמבנים בהם הלנו חיילים שהגיעו למושב. לא הזנחנו אותם, פתחנו את השערים, נתנו להם להיכנס, דאגנו להם לאוכל ולכל מה שהיו זקוקים, אירחנו אותם היכן שיכולנו, בתי עם, מועדונים, מועדוניות, מקלטים פנויים. בסוף המלחמה התברר לנו שהנזק גדול, אבל כשהגענו למס רכוש נאמר לנו 'אנחנו נגיד לכם מה אתם מקבלים, אתם לא תגידו לנו כמה אתם רוצים'. על כל הנזקים הוצע לנו סכום של 127,000 שקל. בלית ברירה נפנה לבית המשפט ונערער, אבל מה עם האזרחים שלא מקבלים את מה שמגיע להם, ולא יכולים להתמודד כמונו?".
"שמי משה ויינשטיין, חקלאי ודור שלישי במטולה, ורציתי לספר על מקצת הבעיות שעברנו לפני המלחמה. התרענו על הבעיות בפני קצינים, אנשי צבא וכתבי טלוויזיה, ולאף-אחד לא היה אכפת. אני מעבד כמה מאות דונמים, שרובם ככולם צמודים לגדר המערכת. מאז שצה"ל נסוג מלבנון, ואחרי אירוע חטיפת החיילים בהר דוב, היתה הוראה לחיילים לא להתקרב לגדר המערכת. היחידים שהמשיכו לעבד את המטעים הם החקלאים והעובדים הישראלים, הדרוזים והתאילנדים. מדי פעם היינו מקבלים הוראות לא להתקרב למטעים סמוכי גדר, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לעבוד. היינו משחקים כמו חתול ועכבר ומתגנבים למטעים, ואז היו מביאים משטרה ופותחים לנו תיק פלילי כיוון שנכנסנו לשטח צבאי סגור.
"בעזרת קשרים אישיים, חודש וחצי לפני המלחמה הצלחנו להביא לאזור את האלוף במיל' אורי שגיא ואת אל"מ שלום בן-משה, שאחראי על יחידת הסמך של העובדים הזרים בארץ. לקחתי אותם לגדר המערכת כדי להראות להם איפה אנחנו עובדים, והראיתי להם שהצבא לא מתקרב למקום. הם לא האמינו למה שהם ראו בשטח, אמרו לי 'תשמע, חייבים להביא את הטלוויזיה לעשות כתבה. איך יכול להיות כדבר הזה?'. בסופו של דבר בתוכנית "מבט שני" עשו כתבה על הנושא.
"ועכשיו, בוועדת אלמוג שואלים 'איך יכול להיות שהחיילים לא היו על הגדר והחקלאים הצליחו לעבוד'. צבא הגנה לישראל, שצריך להגן על תושבי המדינה, על המדינה, הוא לא נמצא. ואנחנו? לא עזבנו ליום אחד את האדמות, את המטעים שלנו, את הבתים. מטולה נהרסה, הטנקים עלו על המדרכות, על הכבישים, ועד היום לא תיקנו את הנזק. לאן הגענו? זאת לא בושה וחרפה? הפכו אותנו לפושעים שנחקרים תחת אזהרה. על מה? על זה שאנחנו מעסיקים עובדים תאילנדים ומחזיקים את הגדר במקום החיילים".
-
לעדויות נוספות על כשלי העורף התקשרו 054-6700070. לאתר פרויקט "כוכב הצפון" הכולל ריכוז עדויות מהמלחמה לחצו כאן
