חבורת הבלייזרים מתבוננת בעיניים כלות כיצד הפכו את הגדה והרצועה לשדה קטל אידיאולוגי. ממרחק נגיעה מעצמאות מדינית, חזרו הפלסטינים לשנות השלושים והארבעים, אל ימי הכנופיות של אבו-דורה ואבו-ג'ילדה"
אחרי שנים של כמיהה לאחדות פלסטינית מזויפת, מבינים ראשי הפתח שאין להם פרטנר מלבד ישראל
עדכון אחרון:
14.01.07, 08:12
לפני 42 שנה טבע ארגון הפתח את הסיסמה "מהפכה עד לניצחון", והנה סוף-סוף הוא הולך לממש אותה. לא, לא ניצחון על ישראל, אלא על החמאס. הנאום
שנשא מוחמד דחלאן בעזה, בפני רבבות באי העצרת
לציון יום השנה ה-42 ליסוד הפתח, יכול היה בהחלט להקנות לו כרטיס כניסה למרכז הליכוד. ההתקפה חסרת התקדים על החמאס וכינוי אנשיו "רוצחים", "שיעים" ו"סכנה לחברה הפלסטינית" הם ציון דרך חשוב במהפכה החברתית, העוברת בימים אלה על תושבי השטחים. אחרי זמן ממושך, מבינים בפתח שאין מוצא מלבד תפיסת השלטון בכוח - ונראה כי הפוטש קרוב.
מה גרם להתעוררות הפתח? בארגון מבינים שהחברה הפלסטינית עומדת להתפורר ומבקשים למנוע זאת בכל מחיר. אבו-מאזן, רג'וב, דחלאן ועריקאת רואים עצמם כגרעין האנושי השפוי של חברה זו, שעליו מוטלת המשימה לעצור את ההידרדרות. "חבורת הבלייזרים" מתבוננת בעיניים כלות כיצד מחברה, שהתאפיינה בסולידריות שבטית חזקה, הפכו הפלסטינים את הגדה והרצועה לשדה קטל אידיאולוגי. מישות שעמדה מרחק נגיעה מעצמאות מדינית, חזרו הפלסטינים לשנות השלושים והארבעים, אל ימי הכנופיות של אבו-דורה ואבו-ג'ילדה. מעם שהתקבל כחבר בקהיליית העמים, הפכה לפתע הרשות הפלסטינית לאוסף מיליציות, שמנהיגיהן מתנהגים כנחותים שבמאפיונרים.
כמה אירוני המושג בו מרבים עבאס והנייה להשתמש כדי לתאר את הקשר שביניהם - "אחים בדם". אכן, אח המתבוסס בדמו של אחיו. כן, מלחמת
הנאום ההיסטורי
דחלאן: הם רוצחים / עלי ואקד
אחרי חודשים של שליטת החמאס ברחוב העזתי, כינסה תנועת הפתח מפגן כוח מרשים של רבבות. הנואם המרכזי, מוחמד דחלאן, ביקש ממלוויו שיאפשרו לו להתקרב אל הקהל: "תירה בי חמאס ותהרוג אותי, אני רוצה להיות קרוב להמונים"
אחים מתחוללת בשטחים והיא צוברת תאוצה ומבליטה שוב ושוב שני זרמים שונים שתהום אמיתית פעורה ביניהם: הזרם הלאומי בראשות הפתח, וזה הדתי-פונדמנטליסטי בראשות חמאס. לכל כבר ברור שמדובר בשתי תפישות עולם שונות, שאחרי שנים של אחדות מזויפת ועימותים בעצימות נמוכה, הן עומדות בפני התנגשות חזיתית ופומבית ובקול רעם אדיר. חמש סיבות מניעות את הפתח לעבר ההתנגשות:
לפתח אין פרטנר... מלבד ישראל. לראשי הארגון התברר סופית שאין להם שותף פלסטיני למהלך מדיני אמיץ של פשרה היסטורית עם הציונות. ראשי הזרם הלאומי הפלסטיני הגיעו למסקנה כי למעשה, רק ישראל נמצאת בצד שלהם. אבו-מאזן ניסה לכונן ממשלת אחדות לאומית - וכשל. הוא ניסה לצרף את החמאס כגוף רשמי למנגנוני הביטחון - וכשל. לאחרונה אף הבין כי סיבוב נוסף של בחירות לא יצלח, שכן החמאס יכשיל את המהלך. ולכן, האלטרנטיבה היחידה היא כיבוש השלטון בכוח וזינוק משם לקראת מהלך מדיני עם גיבוי בינלאומי.
אבו-מאזן רוצה להיות נשיא. לא פעם הדגיש כי הגשמת יעד המדינה הפלסטינית היא מעל לכל, גם מעל ל"אחדות השורה". לראשי הפתח ברור היום כי הואיל וחמאס אינו מעוניין במדינה פלסטינית עצמאית בעלת אג'נדה אזרחית, קיים חשש אמיתי מג'יהאד חמאסי לסיכול ה"מזימה" - ויש להיערך לקראתו. "מחמוד עבאס נשיא מדינת פלסטין" היא סיסמה, שהפתח יהיה מוכן להקריב הרבה למען הגשמתה. ודחלאן, רג'וב, עריקאת, פארס כדורה וחסין א-שייח' מייחלים לרגע בו יושבעו לשרי ממשלת פלסטין העצמאית.
אכזבה ממצרים. בשטחים שבה קהיר
למעמדה הלא-אהוד מימי חתימת הסכם השלום עם ישראל בסוף שנות השבעים. חוסר האונים המופגן בתיווכה הכושל בין הצדדים פוגע קודם כל בפתח. כל יום שעובר ללא הסכם מועיל לחמאס, שממשיך מצידו לקלוט אמצעי לחימה ולהיערך ליום פקודה נגד הפתח ונגד ישראל. בפתח הפסיקו לתת אשראי למובארק ולשליחו סולימאן, שאינם מצליחים להגיע להסכם, שלא לומר לכפות הסכם - אפילו לא עם... משפחת דורמוש, המחזיקה בגלעד שליט.
תמיכת המערב. המענק בן 86 מיליוני הדולרים שהבטיחה וושינגטון לאבו-מאזן; ההצהרות במערב שיש להגיע בהקדם למימוש "מפת הדרכים"; והרצון הלא-מוסתר של מדינות אירופה לראות בנפילת חמאס - כל אלה מעודדים את הפתח לנקוט יוזמה.
סומכים על ישראל. ראשי הפתח מאמינים כי מפגש האינטרסים ביניהם לבין ישראל יגרום לאחרונה להתערב לטובתם, בתנאי שאבו-מאזן ואנשיו יקבעו את עיתוי הסיוע, מידתו ועוצמתו, אם וכאשר אכן יתבקש. לרג'וב ודחלאן יש עבר וניסיון של שיתוף פעולה ביטחוני עוד "מימי אוסלו", שדפוסיו הם עבורם נכס אסטרטגי בפני עצמו.
אגב, את הטיעון אודות כישלון הכהונה הקודמת של הפתח דוחים ראשיו בהסבר: "למדנו מטעויות ואנו מנוסים יותר, הרי גם אצלכם עושים קאמבק... ולגבי השחיתות – אנא, היו יותר צנועים". הייתי מציע איפוא למערכת הביטחון "לאוורר" את הנספח הביטחוני של הסכמי אוסלו. שיתוף הפעולה בין האלופים מפיקוד דרום ומרכז לבין דחלאן ורג'וב, אשר לא צלח לפני כעשור בשל החשש מהחמאס, עשוי לקרום כעת עור וגידים בגלל החמאס.
הכותב שירת בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון
