שתף קטע נבחר

חגיגה ספרדית: נכנס יין, רצו עוד

כדי ליהנות מהשהות ברקיינה כדאי להתאים את השעון הביולוגי לזה הספרדי. כך אפשר ליהנות מארוחות בשעה שהמסעדות מלאות לא רק בתיירים, להתפנק בסיאסטה טובה, ולהיות ערניים בשעות הקטנות של הלילה בהן חוגגים התושבים את פסטיבל "דה לה ונדימיה"

בכלל התכוונו לנסוע לפסטיבל העגבניות בוולנסיה. ובהמלצת מדריך מקומי החלטנו "להעביר את הזמן" עד הפסטיבל ברקיינה, עיירה שסיפקה לנו את החוויה היפה ביותר בספרד.

 

רקיינה נמצאת באזור של כרמים ויקבים, 71 ק"מ ממערב לוולנסיה. את העיירה ייסדו המוסלמים ועיקר הכנסותיה כיום הן מתעשיית היין. העיירה מייצאת יין למדינות אירופה, ארצות הברית וגם לאוסטרליה. היין הפך סמל תרבותי ברקיינה, כמו גם פסטיבל הבציר המסורתי "דה לה ונדימיה" (fiesta de la vendimia), המתרגש על העיירה הפסטורלית מדי סוף קיץ.

 

עלינו על הרכבת לרקיינה. ככל שזו דהרה קדימה כך הרגשנו שאנו נוסעים אחורה בזמן. המסילות מוחלפות באופן ידני, "רמזור" הרכבת הוא אנושי, ואף נאלצנו להמתין בתחנה במשך חצי שעה על מנת שהרכבת הבאה ממול תפנה את הדרך.


רקיינה . בדרך כלל עיירה שלווה (צילומים: רן מיטרני)

 

הגענו לרקיינה בצהרי היום, אל הרציף המקומי הקטן ירדנו לא יותר מעשרה אנשים. תוך שניות כל אחד פנה לדרכו ונותרנו שנינו צועדים לכוון מרכז העיירה ברחוב די שומם. נכנסנו למלון הראשון שראינו ושכרנו חדר מהבחורה הנחמדה בקבלה. זרקנו את התיקים בצד והצטרפנו לסיאסטה הספרדית.

 

בזמנם החופשי

כדי ליהנות מהשהות בספרד כדאי להתאים את השעון הביולוגי לזה הספרדי. כך אפשר ליהנות מארוחות בשעה שהמסעדות מלאות לא רק בתיירים, להתפנק בשנת צהריים טובה, ולהיות ערניים בשעות הקטנות של הלילה בהן חוגגים התושבים בימי הקרנבל.

 

התעוררנו לקולות האנשים ברחוב ולצלילי מוזיקה. התארגנו ויצאנו החוצה לחפש את מקור הרעש. כמעט שלא האמנו למראה השדרה הראשית הומת האדם, שהייתה שוממת כשהגענו. המסעדות, שמשני צידיהן הוציאו שולחנות אל הרחוב, היו מלאות עד אפס מקום. מזג אוויר היה מצוין. חמים, ורוח קלה נשבה. שעת ערב, ובחוץ עדיין אור, שהרי מחשיך רק בעשר בלילה. התיישבנו באחת המסעדות לאכול ארוחת ערב ונהנינו מהאווירה.

 

סמוך לשעה אחת עשרה בלילה המסעדות התרוקנו כמעט לגמרי. התושבים, צעירים ומבוגרים כאחד, התקבצו כולם לצפות במרוץ מכוניות בו התמודדו חמש קבוצות ילדים שבנו את המכוניות בעצמם. מכונית אחת הייתה עשויה קרטון, אחרת נראתה כמו מכסחת דשא, והייתה מכונית שבגלגולה הקודם הייתה מיטה זוגית. אחד מחברי הקבוצה נהג ברכב הרתום בחבלים לשאר חברי הקבוצה. המטרה: להשלים מסלול מעגלי קצר במינימום זמן. הקהל עודד את המתחרים.

 

ההורים עזרו לילדים עם המכוניות, והסבים והסבתות חיפשו נקודת תצפית טובה. בקהל

 עמד גם שוטר, אחד בלבד, שנראה כמו מתנדב במשמרות הזהב. כבר התרגלנו לכך שלא בודקים תיקים בכניסה למקומות ציבוריים, ושהפחים בתחנות הדלק לא שקופים כדי להסגיר חפצים חשודים. לכן לא התפלאנו מדי למראה השוטר החייכן, שככל הנראה, במקרה הגרוע ביותר יצטרך לעזור בתיקון פנצ'ר למיטה הזוגית. המכוניות יצאו בזו אחר זו בזמנן החופשי. אין שופט, אין מנצחים או מפסידים.

 

ההשתתפות היא העיקר. הקהל קיבל את המתחרים כשהם מתנשפים ומזיעים בתשואות ובחיבוקים. לפתע הגיח צוות טלוויזיה וראיין את הילדים. "אין להם דברים חשובים יותר לסקר?!" חשבתי.

 

רק היום

נראה שהתחרות המקומית כמו גם הפסטיבל הם תולדה של שגרה שקטה ומשעממת. אך לא כך היו פני הדברים ב-1948, השנה בה נוסד הקרנבל, אז עדיין סבלה ספרד מהשלכות מלחמת האזרחים הקשה בין הרפובליקניים והלאומניים ומהשלכות מלחמת העולם השנייה. התושבים ברקיינה - שביקשו עתיד טוב יותר, שמח יותר ומלא תקווה - ייסדו את פסטיבל בציר הענבים הססגוני דה לה ונדימיה.

 

"דגים, דגים טריים, היום במחיר מיוחד, התקרבו לקנות דגים טריים". כך פתח ראש העיירה, אנטוניו מרקו מרטינז, את נאומו בלילה שלמחרת. במהלך הנאום הבחנו בתנועה חרישית של קבוצת צעירים נעה בטור לאורך דופן השדרה. הצטרפנו. על גבה של הבחורה מלפנים התנדנד בקבוק שתייה מפלסטיק, קשור בחוט לפייתו, מלא באלכוהול מתוצרת ביתית.

 

עם הזרם הגענו לקולוסיאום  "Encierro de reses bravas". הראשונים להיכנס היו הצעירים שבאו בקבוצות, הם נבדלו בצבע חולצתם וצבעו את היציעים - בירוק, לבן, אדום, כחול וורוד - בצבעי המשתתפות.

 

אחריהם נכנסו הנגנים, שליוו את התושבים מהאנדרטה בשדרה הראשית והתיישבו בצידי הקולוסיאום בקצב ולפי סדר מעגלי. האווירה התחממה עוד יותר כאשר נכנסה לזירה משאית קטנה והתיזה מים על משטח החול (כדי למנוע היווצרות אבק במהלך הקרב). אחרי הסיבוב הראשון עצרה, וכאילו שאלה: רוצים עוד סיבוב? הקהל הריע, והמשאית יצאה לסיבוב שני. מת'י מקבוצת החולצות הוורודות, הבחין במצלמה כשהוצאתי מהתיק ופנה אלינו. "מאיפה אתם?" שאל, "מישראל", ענינו. "ישראל?! איזה יופי ישראל".

 

הוא הציג בפנינו את חבריו ואלו קראו בצרחות לחבריהם. ערכנו היכרות. תשומת הלב הרבה הביכה אותנו. "שתו!" קטע מתי את המבוכה והגיש לעברינו את בקבוק הפלסטיק הגדול שלו. שתינו וצחקנו.  


הקולוסיאום. כולם כאן טוררוס

 

כשנפתחו הדלתות והשור נכנס לזירה, קפצו פנימה 30 גברים מהקהל ורצו כשהשור רודף אחריהם. בלי בד אדום, בלי חניתות או לבוש מיוחד, כולם כאן טוררוס (לוחמי שוורים).

 

אין משמעת מים

שעה עברה וההתרחשות בזירה הפכה מוזיקת רקע לשואו המרכזי שהתלקח ביציעים: הקהל ליווה את המוזיקה בשירה, ובקבוקי פלסטיק ריקים שנזרקו לזירה רמזו על העומד להתרחש בהמשך הלילה.

 

טפיחה על השכם. "הבחורה מאחור קוראת לך", אמר בחור מבוגר לגבריאל. רקל, הפקידה החייכנית מהמלון, שישבה כמה מדרגות מעלינו, הציעה לנו להצטרף אליה ואל חבריה להמשך החגיגה ברחוב.

 

קפצנו על הזדמנות. רק דברים טובים יכולים לקרות כשנמצאים בחברת מקומיים. בלי שום סימן יצא הקהל את הקולוסיאום אל הרחוב. גם שם הנגנים המשיכו לנגן, כשהם צועדים במרכז הרחוב, מנסים שלא להירטב מהמים. הדיירים מהמרפסות בשני צידי הרחוב התיזו מים על החוגגים המתחננים לזרם קולח. הכול מתקדמים יחד בקצב איטי, עוברים ממרפסת למרפסת וצועקים "אנחנו רוצים מים!" (queremos agua). כשהגענו לplaza de la villa, הרחבה העתיקה והיפה ביותר בעיירה, הושלכו עלינו מהמרפסות גם שקיות ניילון קטנות מלאות בוטנים.

 

באזור הרחבה נמצאות מערות ששימשו כחדרי אחסון ליין, ובמהלך המלחמה היו למקומות מסתור. אגב, ליין חלק נכבד בקביעת השם "קרנבל", וההסבר הוא פשוט: שמן של התהלוכות שהתקיימו ביוון העתיקה לכבוד אל היין והשמחה, דיוניסוס, היה קרנבלה.

 

אחרי עצירה הקצרה ברחבה, הלכנו להחליף את הבגדים הרטובים ביבשים. השעה הייתה כמעט שתיים בלילה. צעדת המים נמשכה עוד קצת וכשהסתיימה המשיכו כולם להופעה של להקה מקומית ששרה קאברים לשירים ספרדיים על לשעות הבוקר המוקדמות. נלהבים ועייפים עמדנו כדי לסדר את הנשימה, ולפני שזה קרה עלתה הלהקה שוב והכריזה "מסיבה שנייה!".

 

  • מוקדש לאחי גבריאל 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפיאסטה ביציע
צילום: רן מיטרני
המלאכיות של מת'י
צילום: רן מיטרני
ולנסיה. לא רחוק משם
צילום: רן מיטרני
מומלצים