מצביא השיקום והכיבוש
לחדש את המערכים, ללכד את האלופים, להחזיר את אמון האזרחים ואנשי המילואים. ומה בדבר הרפיסות מול האויבים, ההתנהגות במחסומים - וההתנהלות מול פוליטיקאים בינוניים? משימות וטיפים לרמטכ"ל ה-19, שאין לו אפילו יום של חסד
| יעל דיין |  | אפי איתם | | | | |
יעל דיין
אמרנו רמטכ"ל - אמרנו צה"ל. אמרנו צה"ל - הרגשנו מעט לחלוחית בעיניים, גאווה מהולה בדאגה, לאחרונה - ניצני אכזבה, סימני שאלה שאולי המינוי החדש ייתן להם מענה. אני זוכרת את הימים האחרים, את ההתרגשות, כשאבא, משה דיין,
מונה לרמטכ"ל. חלק מהנורמות והקריטריונים קיים עד היום. רמטכ"ל הוא החייל הראשון בין החיילים; הוא בגובה העיניים ודורש מעצמו את מה שדורש מאחרים, עד הסוף.
חזור למעלהלא נעים, אבל צריך לומר: הצבא היום אינו כלי למיני מטרות נלוות, כפי שהיה פעם. הוא לא "כור היתוך" ולא תעשיית ספלי קפה ודיונים מנופחים. לצבא מטרה ברורה ואין בילתה: הכנת הכוח ללחימה, ניצחון במלחמה והגנה על האוכלוסייה. זה מה שגבי אשכנזי יצטרך לעשות. השאר אלו תוצאות: החזרת האמון של הציבור והמגויסים בצבא, דה-פוליטיזציה של צמרת צה"ל והשילוב ההכרחי שאני מאמינה שיש בו - מפקד, אבהי בדאגתו, אנושי גם באומץ ליבו וקשוב בכל הרמות.
יש חשיבות עצומה היום ל"תפישת האויב" ולא רק במובן של איראן הגרעינית, אלא גם בהיבט של המתנחלת המקללת והחייל במחסום. לתפישתי, רמטכ"ל הוא גם המוביל לניצחון לעת מלחמה וגם המוביל ליצירת תנאים של שלום, של פיוס, של שיתוף פעולה. אין מתכון קבוע. דיין אמר (על שרון במתלה), שעדיף לרסן סוסים דוהרים מאשר לדרבן פרדות איטיות. דובר גם על צבא "קטן וחכם". נושאים מהותיים וערכיים נוספו בגלל אופייה של הלחימה בטרור, והיות והצבא אחראי בשטחים הכבושים - ולעת פנוים, אם, אני מקווה, יהיה בכך צורך.
אינני חושבת שרמטכ"ל צריך לישון טוב בלילה. איני חושבת שהטלת פצצה של טונה על בית מגורים היא "תנועה קלה" שמורגשת בכנף מטוס. אני חושבת שרמטכ"ל צריך להיות אמיץ, גיבור, לוחם, חכם, יצירתי - וכל אלה בוודאי יש לגבי אשכנזי. אבל אני רוצה לחשוב שיש לו גם מערכת ערכית הומאנית, שלא מעוותת על-ידי הכללות ויצרים.
חטוטרת הכיבוש
הצבא הוא צבא הגנה וצבא לוחם. החטוטרת האיומה שהוטלה על גבו, בהיותו צבא כיבוש, היא יעד ההתנתקות הראשי. את הצעד הפוליטי לא יוכל לעשות הרמטכ"ל, אבל את ההכנה המוסרית והמעשית הוא יכול וחייב לעשות. הוא צריך להכשיר צבא ולציידו למלחמות אין-ברירה, לא לקלגסות ולא להתנשאות. גבי אשכנזי אולי יוביל את הפינוי מהגדה המערבית, אבל הוא צריך להכשיר צבא שיוכל להילחם גם בטרור מבלי לפגוע באוכלוסייה סביבו. אשכנזי יצטרך להיפטר מכל הנהלים המבישים שנדבקו לכיבוש - מ"נוהל שכן" דרך נהלי קללה ועד לנהלי עוצר והגבלות מיותרות וללשון תרבותית של חיילינו. הוא יצטרך לעשות גם פעולת שיקום, לא ברהב ובבזבוז אלא לעומק ובקמצנות. הוא יצטרך לעבוד מול ועם ותחת גורמים פוליטיים כושלים ובלתי מנוסים, ולשמור על קור רוח ותבונה.
גבי אשכנזי אינו בבחינת בלתי ידוע. הוא עמד במיני מבחנים. אבל עומד לפניו מבחן על עכשיו, גם בתוקף הנסיבות והמציאות. לא יהיה לו אליבי של "לא ידעתי" במלחמה הבאה, שלא תוכל להיות עוד סיפור תבוסה, כשלים וחובבנות. אף לא יהיה לו אליבי של "לא הבנתי", אם יתרום למצב ביטחוני אשר ירחיק אותנו מיעד השלום וההידברות.
בסעיף צדדי, אך חשוב לי - אני פונה אל הרמטכ"ל המיועד בבקשה שישמור על כבודן של החיילות. על מעמדן, על קידומן, על צרכיהן הייחודיים (סרגל נפרד, מסלולים פתוחים) ועל ביטחונן האישי.
אפי איתם
בלי אפילו דקה של חסד, יצטרך הרמטכ"ל ה-19 להתחיל מיד במלאכת שיקום הצבא והכנתו לעימותים הבאים, הצפויים לו ולמדינה. זוהי מלאכה ענקית, שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לה. במשימה יצטרכו לקחת חלק אנשים רבים מהרבה מאוד דרגים, גם בתוך הצבא וגם מחוץ לו. נדמה לי שאין כמו הרוח שגבי מביא איתו מגולני - רוח האחווה הפשוטה והעמל הקשה, היומיומי - כדי ללכד מחדש את שורות המטה הכללי והלוחמים. ואולי יותר מאי פעם, גם אזרחי ישראל - הורי החיילים ולוחמי המילואים - רוצים ומבינים את הצורך להיות שותפים בשיקומו של הצבא ובהכנתו לאתגרים הבאים, כי אין לנו צבא אחר ואין לנו מדינה אחרת. נדמה לי שכל אחד מאיתנו קשור לצה"ל בנימי חיים ממש.
חזור למעלהאני סבור שגבי יודע שהוא מקבל צבא טוב, שעמד במבחן אש משמעותי לא מזמן. זהו מסד שעל גבו יש לבנות את ההנהגה של צה"ל, שאם תהיה מאומנת ומוכשרת כראוי - תוציא ממנו את המיטב. המסד הזה, שהוכיח עצמו לא פעם, מורכב מאלפים רבים של חיילים קרביים, תומכי לחימה וחיילי מפקדה, שכל אחד מהם זקוק לאימון שלו, לתשומת לב משלו, אבל יותר מכל - למנהיגות שמדברת אליו בגובה המתאים לו, איש-איש לפי מדרגתו ודרגתו; מנהיגות שנוטעת תחושה, שעל גשר הפיקוד של הספינה הזאת ניצבת קברניטות שרואה לרחוק.
לגבי הייתי אומר: צריך לחזור לאורח חיים פשוט, סגפני כמעט; לחזור אל השדה, אל האימון המפרך, שחוצה יום ולילה. צריך לחזור לשבוע אימונים מלא, שלם, ולבנות את המנהיגות הקרבית של צה"ל במקום בו נבנתה תמיד - בשדה, בעשייה ובתוצאות. יש לשוב ולסמן את קציני השדה ואת הקצינים הלוחמים שחותרים למגע, כליבת האיכות של צה"ל. צריך לטפח קצונה ביקורתית ששואלת שאלות, לפעמים אולי קצת מתחצפת - אבל היא שמאפשרת לצבא לבחון את עצמו ולהתחדש. משמעת צריכה להיות, אבל משמעת אסור לה שתדכא את היוזמה, את החדשנות ואת הביקורתיות. צריך להחזיר למרכז ההוויה הצבאית את האתוס של המקצוע הצבאי כדרך חיים וכתחום ידע רחב, אמיתי ועמוק, שמחייב למידה מסודרת, אימון מסודר ומתמשך, ולא הברקות של רגע.
צריך לחזור ולהפנים שהלחימה וההכרעה בה הן חיכוך פיזי, ממשי, אלים וקשה, שנועד לפגוע באויב ממש, ושלפעמים יש בו גם נפגעים לכוחותינו. המעבר מחברת שפע נהנתנית ומרופדת להוויית המלחמה הופך להיות קשה ומורכב יותר, ולכן יש צורך לחזור ולהבהיר את טבע המלחמה. צריך להמשיך לטפח טכנולוגיות, אולם לזכור כי בסופו של דבר, שדה הקרב - על אי הוודאות שבו, על הקושי, על הפחד ועל אובדן החיים - קשור תמיד לאופי האדם ולטבעו, ואלה - ימיהם כימי ההיסטוריה האנושית. צה"ל צריך להמשיך להיות קשור אל החברה הישראלית וקשוב לה, אולם לא מתחנף ולא מתבטל. הוא איננו המראה של החברה הישראלית ואינו צריך ליישר קו עם חולשותיה ומבוכותיה, אלא עליו להיות מופת מוסרי וערכי, ובמובן זה - חלוץ לפני המחנה.
משקל נגד לגחמות פוליטיות
מקצועיותו של צה"ל וסמכות מפקדיו הבכירים צריכה להוות משקל נגד לגחמותיו ולאי-יציבותו של המערך האזרחי והפוליטי. צה"ל צריך לקיים את הוויכוח מתוך ענווה תקיפה והכרה בכפיפותו להכרעות הדרג המדיני, יהיו אשר יהיו. אך באישיותו, חייב הרמטכ"ל לשמר אוטונומיה מחשבתית ומקצועית בתוך משולש המחליטים האינטימי והחשוב ביותר לגבי עתיד מדינת ישראל - אל מול ראש הממשלה ושר הביטחון.
יש לחזור ולשמור את סודותיו של צה"ל; שקיפות אינה פריצות ואינה הפקרות, והציבור יכבד את צה"ל אם יידע שישנם דברים, הקשורים לביטחונו שלו, שאינם מתגלגלים ברחוב או מעל דפי העיתון. צריך לחזק ולאמן את צבא המילואים, כי הוא בסופו של דבר, הוא הביטוי להיות צה"ל צבא העם ולקשר האורגני שלו אל החברה הישראלית; קשר שהוא מקור לכוח ולאיכות לצה"ל ביחס לכל הצבאות האחרים בעולם.
יש להוציא מתפישת הביטחון של מדינת ישראל מושגים וירטואליים, שלהם ולביטחון המדינה אין ולא כלום. על מדינת ישראל אכן מרחף איום קיומי. נסיגות חד-צדדיות הן אינן אסטרטגיה או פיתרון כי אם בריחה, וסופן שהן משתקפות בעיני אויבינו כחולשה. הפעלת כוח "מידתית" אף היא מושג שאין לו ולביטחון ישראל ולא כלום, והוא משמר את יכולתו של האויב להמשיך ולהתיש אותנו. יש לחתור להכרעה מתוך שימוש בכל הכוח הנדרש להשגתה של הכרעה זו. יש לחזור ולשנן כי הטרור המופעל נגדנו, כמו גם האיומים הקרובים והרחוקים הנשקפים מהמדינות השכנות - אין להם ולכיבוש ולא כלום. זוהי תופעה קבועה, שנובעת מעומק התרבות האיסלאמית הקיצונית המקיפה אותנו. צה"ל חייב לאמץ גישות של תקיפה מקדימה אל מול היווצרותם של מערכי אויב מסוכנים, ולא להמתין להחלדות; החלדה איננה אסטרטגיה או תורת ביטחון. לבסוף, יש להיגמל מן המחשבה שמישהו יילחם עבורנו - האמריקנים, אבו-מאזן, ממשלת לבנון או כוח רב-לאומי. אין תחליף לפעולתו של צה"ל וליכולתו, והוא ורק הוא מהווה את חומת הביטחון סביבנו.
קברניטי הצבא צריכים להציב יעדים ברורים וארוכי טווח, ומצד שני - לסמן את הפעולות המדויקות שיש לבצע בדרך להשגת היעדים הללו. את זאת בגולני יודעים היטב: מסע של 120 ק"מ מורכב מאלפי צעדים קטנים. ללא מטרה למסע, לא ילך איש ולו גם ק"מ אחד. אולם ללא הצעדים המדודים, המדויקים, ללא נקודות הציון שבדרך, ולא פחות מזה - ללא היד התומכת לאלה שקשה להם, אולי יגיעו אל קצה המסע רק בודדים. ההליכה הזאת - לעבר מטרות ראויות בתהליכים ברורים ומדויקים ומתוך שותפות אמיתית - היא הסוד של גולני בדרך לפסגות הכי גבוהות והכי קשות.
לסיום, אני מבקש לומר לרמטכ"ל הבא: יש לנו צבא טוב, יש לנו עם למוד סבל אבל אמיץ, חכם ונחוש, ויש לנו יעדים ראויים להוליך אליהם את העם הזה ואת המדינה הזאת. יש עם מי להילחם, יש על מה להילחם, ובמנהיגות ראויה - שאשכנזי הוא אולי המייצג העכשווי הטוב ביותר שלה - גם האופק לא יהיה הגבול. כולנו, חיילים ואזרחים, מצרפים תפילה לבורא עולם, שיצליח את דרכו - כי היא גם דרכה של מדינת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
הרמטכ"ל המיועד, גבי אשכנזי
צילום: שלום בר טל
מומלצים
