איכות הסביבה? את התעשיינים זה לא מעניין
בעוד שכל העולם מתעסק בבעיות של איכות הסביבה ומייחס להן חשיבות עליונה, בארץ זוכה הנושא להתייחסות מזלזלת. הביטוי האחרון להתעלמות מהנושא היא ההחלטה להעניק את פרס התעשיינים לנוחי דנקנר, אשר אחד ממפעלי הקבוצה שלו - כיתן דימונה - ממשיך להוות מפגע בריאותי בעיר בגלל פליטת גזים רעילים מארובותיו
איכות הסביבה תופסת מקום מרכזי בתפיסת האחריות החברתית, והיא מובילה את החשיבה הניהולית של ארגונים בינלאומיים. ההתחממות הגלובלית, זיהום האוויר ההולך ומתגבר, הנזקים הרפואיים שנגרמים לאדם, הניצול המסיבי של מקורות אנרגיה מתכלה - כל אלו מעסיקים את העולם המערבי כסוגיות מעשיות ודחופות, שעל המין האנושי למצוא להן תשובות ראויות.
ישראל, שאינה מחמיצה ולו הזדמנות אחת - ודי בצדק - למקם את עצמה בפסגה העולמית של ידע, טכנולוגיה, תחכום וקדמה, אינה רואה דחיפות אמיתית בנושאי סביבה. הנחלים בישראל כבר הפכו מזמן למסלולי ביוב שאסור לטבול בהם; הירדן מוליך בעיקר טינופת; ים המלח נמוג בוודאות עגמומית; זיהום האוויר בערים הולך ומחריף - אך דבר אינו מזעזע את האדישות הישראלית.
חברת החשמל, שהייתה אמורה להוביל את נושאי האנרגיה הירוקה, מובילה בעיקר את הנושאים הקרובים לכיסי עובדיה ומנהליה. היעד, שקבעה ממשלת ישראל, להגיע ל-2 אחוזי אנרגיה ירוקה, לא רק שאינו זכור לאיש, אלא גם לא נתפס ברצינות ולכן איש גם לא ישלם על אי-השגתו. ניצול הרוחות ליצירת אנרגיה? לא בבית ספרנו. אנרגיה סולרית? לא אצלנו - השמש עוד עלולה להינזק, חלילה.
המשרד הממשלתי הירוק עסוק בהסבת שמו מ"המשרד לאיכות הסביבה" ל"המשרד להגנת הסביבה"; רשויות מקומיות בקושי גומרות את החודש ואחרות מתנהלות בשלומיאליות חדלת אישים; בקבוקי הפלסטיק - שבמקומות נאורים בעולם מייצגים את האכפתיות הציבורית לסביבה ועתיד טובים יותר - מייצגים בישראל בעיקר את עליבות הממשל ועליונות העולם התחתון. על פסולת אחרת הס מלדבר - אצלנו אין בקרנות הרחוב מיכלי זבל לאיסוף נייר, קונטיינרים לאיסוף בטריות משומשות ומיכלים לפסולת אורגנית, ממנה אפשר ליצור קומפוסט.
כל העיסוקים הירוקים הללו קטנים עלינו, ובמקרה הטוב הם מעניינים כמה משוגעים לדבר, שנלחמים בטחנות הרוח, בהצלחה דומה לזו שקצר דון קישוט.
אבל הם מעניינים גופים אחדים בתעשייה הישראלית, הזוכים לכבוד רב בעולם ומוזכרים כבעלי תרומה משמעותית לאחריות חברתית וסביבתית. דוגמאות: נטפים, אורמת, סולל. ויש עוד אחרים.
איכות הסביבה לא נתפסת כחזון
בימים אלו הודיעה התאחדות התעשיינים הישראלית על זוכי פרס התעשייה, שהיא מחלקת מדי שנה. אפשר היה לצפות, שההתאחדות תשתמש בהזדמנות יוקרתית זו, כדי לסמן את מקומה הייחודי של התעשייה הישראלית בעולם גלובלי, המתמודד עם אתגרים סביבתיים קיומיים, ותעניק את הפרס לאחת מהחברות הנפלאות הללו.למרבה הצער, התקווה נכזבה פעם נוספת. נראה, כי התעשייה והטכנולוגיה הירוקים לא נתפסים כחזון נכסף בישראל. את הפרס יקבל בשבוע הבא נוחי דנקנר, שאינו תעשיין כלל ועיקר. בנימוקיה, מסבירה ההתאחדות כי דנקנר נבחר בשל "אמונו בתעשייה הישראלית ויצירת עשרות אלפי מקומות עבודה". אין ספק, שמדובר בסיבות טובות וראויות, אך קשה שלא לזכור את אחד ממפעלי התעשייה של דנקנר - כיתן דימונה - שממשיך להוות מפגע בעיר דימונה כתוצאה מפליטות שריפת המזוט מארובות המפעל.
מי שראה את תכנית הטלוויזיה "בולדוג" על כיתן דימונה, יזכור בוודאי, שדנקנר לא שש לשתף פעולה עם העיתונאים החוקרים, ולמרות שבסופו של דבר אפשר היה להבין, שיפעל לשיפור המצב, המפעל עדיין לא קונה דלק יקר, וממשיך לזהם את חייהם וריאותיהם של השוכנים בסמוך אליו. מנהל המפעל ציין אז במפורש, כי אם הרשויות יחייבו אותו לרכוש דלק יקר יותר - הוא יאלץ לסגור את המפעל, שיהיה בלתי רווחי.
מפעלים חסרי אחריות חברתית
במאזניים הרגישים של אחריות חברתית מודדים תרומות מאוזנות - כאלה, שתורמות לפרט, לציבור, לסביבה. מפעלים, שמייצרים מקומות עבודה, אך עלולים לקרוס אם ישתמשו חלילה בחומרי גלם שאינם פוגעים בריאותיהם של תושבי האזור - הם מפעלים חסרי אחריות חברתית, ולפיכך - בלתי ראויים. מפעלים כאלו נוטים גם להתאפיין בהעסקה פוגענית, בניצול עבדי קבלן או בתשלום שכר מינימום - אם לא פחות מכך.בבואה להעניק את פרס התעשייה הבא, טוב תעשה התאחדות התעשיינים אם תמדוד את המועמדים על פי אמת המידה המשולשת: הצלחה כלכלית, הצלחה אנושית והצלחה סביבתית.
מדידה כזו יכולה להבליט את מקומם ותרומתם של מפעלים ייחודיים, התורמים לעולם נקי ובריא יותר, ובדרך זו תוכל ההתאחדות, לא רק לכבד את הקיים, אלא גם להדגיש את החשיבות שיש להקנות לנושאים הירוקים ולעודד בכל דרך יזמים ותעשיינים, השוקדים על פיתוח ידע וטכנולוגיה ראויים.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
