פאק דה פלייליסט

כמו כל אמ.סי שמכבד את עצמו, גם אלון דה לוקו, 32, פותח את האלבום השני שלו בשיר נאצה נגד חברת התקליטים של האלבום הראשון. כל המרכיבים המוכרים כאן: השם הסנסציוני של השיר ("נוכל"), הגישה הזועמת של אמן שטוען שנוצל ונגזל והתביעה המשפטית שלדבריו נמצאת בשלבי בירור, אבל רק הפרטים לא תואמים את הסיפורים הקלאסיים. בדרך כלל האמן יוצא מתאגיד הענק הציני והולך בדרך עצמאית. הפעם, החברה שממנה דה לוקו נפרד איננה הליקון או הד ארצי, כי אם חברה קטנה יחסית, איי אמ פי, והבית החדש שמצא הוא תאגיד די גדול פני עצמו בשם סלקום. אבל דה לוקו, במקור אלון כהן, רציני לגמרי. "לא ראיתי את הכסף שמגיע לי ולא הלכו איתי יד ביד כמו שצריך", הוא מקטר. "בכלל לא הרגשתי מה זה להיות חתום בחברת תקליטים, הכל עשיתי לבד - את ההפקה, את הקליפים, את השיווק. אז בשביל מה חתמתי בכלל? אבל זה בתביעה, אז עדיף שלא נדבר על זה יותר מדי".

אפילו הרדיו נכנע. אלון דה לוקו (צילום: אבי הראל)

אין משהו מנוכר בלשמוע תקליט שלם דרך מכשיר סלולרי או מחשב?

"היום הדברים האלה הם הכי איכותיים, יותר מכל מערכת. חוץ מזה, מבחינתי הסלולר זה המינה צמח - זה סקר דעת קהל אמיתי. הפלאפון שלך הוא ליד המיטה, בכיס, הוא איתך כל הזמן, זה יותר אישי מתעודת זהות. אם אנשים בחרו את השיר שלי כרינגטון, זה אומר המון. יש לי רינגטון דאבל פלטינה, 80 אלף איש הורידו את השיר שלי, כשאיה כורם הביאה רק 20 אלף. זה מראה לך כמה אוהבים אותי. פאק דה פלייליסט".

פאק דה פלייליסט? אחרי מאבק מוצלח בשוק המוזיקה האכזרי, נדמה כי דה לוקו אומר את זה כמעט מתוך הרגל. בסיבוב הזה של אלון דה לוקו נגד העולם גם הרדיו כבר נכנע ואפילו גלגלצ הפך את הסינגל האחרון שלו לשיר השבוע. אחרי שהרינגטון של "אור" זכה בשיאי הורדות, ערוץ 24 לא הפסיק לשדר את הקליפים, סאבלימינל קפץ על העגלה והקליט איתו את "טורו" וערוץ ה-VOD בכבלים ביקש ממנו ללמד את הנוער לרקוד - יש לדה לוקו לא מעט סיבות לחייך.

נדמה שאני תופסת אותו בנקודה מאוד קריטית בקריירה שלו - הוא עדיין רעב, עצבני ויש לו הרבה מה להוכיח. כך למשל, הוא מתלונן שהיחסים העכורים עם חברת התקליטים גרמו לכך שהוא לא יוחצן כיאות, ובשנה האחרונה לא היתה כל פרופורציה בין הצלחת המוזיקה שלו לחשיפה התקשורתית ("למה שאני לא אופיע ב'יאיר לפיד'? השיא שלי בינתיים היה 'דודו טופז' וזה לא מספיק"). מצד שני, נדמה כי כל יום דה לוקו מקבל תואר חדש. לצד הרינגטונר של המדינה, מתברר כי בסקר שערך לאחרונה ערוץ הבידור מסרו רוב תושבי באר שבע, כי הוא האיש שעליו היו רוצים לראות "דוקוסלב"; וביום שאני פוגשת אותו הוא מתכונן לקבל פרס נוסף על קידום האמנות בעיר. אז מי בעצם צריך את הרדיו?

"מההתחלה לא נכנסתי לגלגלצ, אבל אף פעם לא ניסיתי לכתוב לפלייליסטים, רק רציתי לעשות שמח. כתבתי מה שאני מרגיש, בשפה שלי, שאנשים יזיזו את הטוסיק ויחייכו. 13 שנה רקדתי במועדון ובאירועים והרמתי מסיבות. אז למה ש־15 אנשים בפלייליסט יעצרו אותי? ".

לא קל לעקוב אחר תולדותיו המפותלות של מנוע הטורבו הזה, אבל בואו ננסה, ונתחיל בתודה להוריי שהביאוני עד הלום: "גדלתי בשכונה ה' בבאר שבע", הוא מספר, "אבא שלי הוא האיש הכי פשוט, טכנאי מכונות כביסה, כל החיים היה על הברכיים ולמדתי ממנו לעבוד כמו סוס. ואמא מורה לחינוך מיוחד, היא הדבר הכי מדהים שיש במדינה הזאת. ממנה למדתי להיות עקשן, להאמין, להיות טוב לב, אני מודה לאלוהים ששלח אותי להורים שלי".

מה הם רצו שתהיה?

"אבא שלי רצה שאעבוד במסגרת מסוימת, משהו יותר מסודר, אבל אני חייב לעשות הכל לבד, בדרך שלי. מגיל קטן הופעתי בכל האירועים של המשפחה, מגיל 15 הופעתי בבר מצוות וחתונות, עשיתי חיקויים של מייקל ג'קסון. לימדתי את עצמי לרקוד כמוהו. כשהחברים שלי ראו אותי הם אמרו לי לך הביתה, אבל חזרתי ואמרתי אני חייב לנצח ולעשות את זה טוב. תוך כמה זמן כבר התחריתי בתחרויות ריקודים וכולם בבאר שבע ידעו על אלון הרקדן".

בגיל 16 הוא מצא את הדרך למועדון הפורום, אימפריה במונחים מקומיים ומה שהפך להיות הבית השני שלו - כרקדן, די.ג'יי, זמר קאוורים ומאוחר יותר איש שיווק של מסיבות מוזיקה שחורה.

עשית צבא?

"בטח, אבל לא הפסקתי לעבוד. זה היה מדליק. בכל יום הייתי מ־08:00 בבוקר עד 13:00 בבסיס, אחר כך הגעתי לבאר שבע, שם עליי חליפה ומשווק את עסק הצעצועים שפתחתי. אחר כך ב־19:00 הייתי הולך להופיע באירועים או דיסקוטקים. ואז פתחתי גם בית ספר לריקוד, בקריית גת ובבאר שבע. ואז פתחתי חנות בגדים. בגלל שהייתי הרבה במועדונים ידעתי מה אנשים רוצים ללבוש, אז אמרתי למה לא לעשות מזה כסף?"

כשהוא חופר קצת דה לוקו מודה שהאובססיה שלו לכסף קשורה בעבר. היו תקופות שהוא התמודד עם האין והגאווה אכלה אותו מבפנים.

 וכמו בכל הסרטים, זה קרה בעיר זרה, גדולה וקרה בהרבה מבאר שבע. "לפני כמה שנים סגרתי את כל העסקים שלי בעיר ונסעתי לניו יורק. אמרתי, בוא נשתלט על ארצות הברית. הייתי אמור לפגוש חבר ולהיכנס איתו לעסקים. אני מתקשר אליו מהשדה תעופה, אומר לו - בוא לקחת אותי, והוא אומר לי פתאום שהכל מבוטל. ותביני, לא היה לי כלום, בזבזתי את כל החסכונות. אמרתי לו בטלפון "לך תזדיין", וניתקתי. אבל לא הייתי מסוגל לחזור לבאר שבע".

למה?

"בגלל האגו, אחותי, איך אני אחזור ככה? מצאתי איזה כוך קטן לגור בו, אפילו לא חדר, והגעתי למצב שממש התעמתתי עם אלוהים. לא היה לי סנט לקנות מים או לחם. ואני בא מבית שאסור לבקש כלום מאף אחד. הרעב הרג אותי, אני עדיין זוכר את הדמעות זולגות ואני מסתכל על התקרה ואומר מי חשבת שאתה? חשבת שתבוא לניו יורק ותצליח? יש כאן מיליונים, מילארדים, אתה אפס לידם. אבל כנראה שאלוהים שמע אותי. אחרי כמה זמן נכנסתי לעסק של מכירת סרטי קרטה. תוך כמה זמן ניהלתי את המקום, עשיתי אחלה כסף, אבל למדתי להעריך כל דולר יותר".

ניו יורק, אם כן, העניקה לו ענווה וגם חיברה אותו לז'אנרים המוזיקליים שמנווטים אותו עד היום - הראגאטון והדאמסול. "הנסיעה הזאת היתה כדי לראות אם אני באמת בקטע או שאני סתם מתלהב שמשחק אותה שחור. כשהגעתי ראיתי שהיפ־הופ זה בכלל לא רק כושים, ויצא שהתחברתי דווקא עם המון פורטוריקנים. אנשים אומרים שהמוזיקה הזאת קשורה לדיבורים על סמים ובחורות, אבל מבחינתי ראפ זה בסך הכל אמצעי העברה של מסר, היפ־הופ זה הקטע היותר שמח של הראפ, ואני בכלל עושה דאמסאול ורגאגטון שזה יותר ספרדי, מוזיקה שהיא רק לריקודים ובלגן".

אז למה למה עזבת?

"אחרי שנה בניו יורק סבתא שלי נפטרה וקיבלתי את הזבנג שלי. נפל לי האסימון שאם משהו יקרה להורים שלי ואני לא אהיה לידם - אין סכום בעולם ששווה את זה. מאז אני גר באותו רחוב שלהם. היום הם קרובים לנכדות שלהם, בשבילם זו מתנה".

כשחזר לבאר שבע מניו יורק, היישר לבליץ ההיפ־הופ העברי הראשון, החליט שאין סיבה שהוא לא יגזור עליו קופון בעצמו. הוא חבר למפיק חגי מזרחי, מי שאחראי גם על תקליטיהם של סאבלימינל, שירי מימון ושוטי הנבואה, והתחיל לעבוד על התקליט הראשון. בזה אחר זה החלו להצטבר הלהיטים. הראשון היה "אמא", עם ההרכב סה-לה-וי, השני - המנון האבות הרגישים, "אור", אותו כתב לבתו הבכורה, היום בת שלוש וחצי, אחות לדניאל התינוקת, ובקרוב, מעדכן דה לוקו, לעוד אח או אחות, פרי בטנה של ענבר בת ה־26.

נראה לי שבכל סצינת ההיפ־הופ לא אמצא טיפוס מבוית כמוך.

"אולי זה בגלל שהספקתי כבר הכל לפני שהתחתנתי. לפני ענבר היו לי חברות של חמש שנים ושלוש שנים, אבל אחר כך הגיעה תקופת הוללות מטורפת, שאני מאחל לכל גבר שיעבור את זה. גברים צריכים לטעום מהכל לפני שמתמסדים.

 הגעתי למצבים של סקס ואורגיות ומה שאת לא רוצה, אבל בסוף הבנתי שאתה הולך הביתה ואין לך עם מי לדבר. ואז הכרתי את ענבר, וגיליתי שהיא היחידה שאני גם רוצה לדבר איתה, שממש כיף לי איתה. אבל היא לא רצתה לצאת איתי כי היה לי שם של מפגע רצחני, אחד שדופק וזורק. אז נהיינו ידידים טובים, ויום אחד התקשרתי אמרתי לה מתי מתחתנים? היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל התעקשתי. אמרתי לה, אם תתני לי הזדמנות אחת, כל החיים תלכי על ורדים. זהו, אחרי כמה חודשים התחתנו".

נראה שמיצבת את עצמך כאיש משפחה מלכתחילה - שיר לאמא, אחר כך לבתך. ידעת שזה החומר שעושה להיטים?

"אני לא יושב וחושב איך אני אצא רגיש - זה פשוט מי שאני. למה שאבוא עם כל ה'אני גדול, אני חזק' וכל החארטה בארטה הזה. להגיד שיריתי ועשיתי ולהמציא כל מיני דברים? אפשר פשוט לבוא עם הדבר הכי אוניברסלי, אמא זאת מילה שמדברת כל אחד, לא משנה אם הוא שומע רוק או מזרחי או מיינסטרים, לכולם יש אמא".

מתי כתבת את "אור"?

מיד אחרי שהיא נולדה. וכשדניאל נולדה כתבתי שיר גם עליה והוא יהיה בתקליט השני. כשיש לך ילד אתה מקבל פרספקטיבה אחרת למילה "אהבה". זה משהו שאוהב אותך בלי שום תנאי, כי אין לו מישהו אחר חוץ ממך. ברגע שראיתי את אור באולטרסאונד בפעם הראשונה ידעתי שאקרא לה ככה, שהיא תביא לי את האור לחיים".

כיף להיות הילדה שכתבו עליה את "אור"?

"זה עוזר, בטח. אור נהייתה קצת מפורסמת בגלל השיר".

דה לוקו מתכונן לבאות. כדי לנצל את הדחיפה מסלקום בצורה הטובה ביותר הקים חברת תקליטים משל עצמו "I &I" ("יעני, אני ואני, כי גיליתי שאף אחד לא ידאג לי אם אני לא אדאג לעצמי"), שבה הוא מתכנן להפיק ולשווק אמנים נוספים שלקח תחת חסותו, ובמסגרתה עשה לרעייתו הצעירה הסבה מקצועית ליחצנית ומנהלת אישית שלו ("היא רצתה ללכת ללמוד אבל אמרתי לה, בשביל מה? אחרי שאנשים עושים תואר אין להם מה לעשות עם זה. אמרתי לה, בואי אני אלמד אותך מקצוע, את פאקינג מנהלת של אמן מצליח, אנשים היו מתים לכזה דבר"). התקליט השני, הוא מבטיח, יהיה מגוון בהרבה, יראה צדדים חבויים באישיותו, יתנסה בז'אנרים אחרים והשיא שלו - דואט עם מושא הערצתו מילדות, סנואו. כן, סנואו של "אינפורמר".

איך זה קרה?

"הייתי עכשיו בקנדה לכמה הופעות והתחברתי שם עם ראפר שהמנהל שלו הוא גם המנהל של סנואו. אמרתי להם שאני חם עכשיו במדינה שלי, ושאם נעשה משהו ביחד, אני מביא אותו לכאן להופעה. הם אהבו את מה שהם שמעו, והזמינו אותי לטורונטו להקליט איתו את השיר שלי 'גירלי גירל'".

נאס הוציא עכשיו שיר ש"ההיפ־הופ מת", מה עמדתך בנושא?

"שיגיד מה שהוא רוצה, תמסרי לו ד"ש ממני. ההיפ־הופ רק התחיל, במיוחד בארץ. בן כמה ההיפ־הופ הישראלי? אין לו אפילו בר מצווה, הוא בחיתולים והוא עוד צריך לינוק ולגדול, אבל דברים טובים קורים וצריך שיקרו עוד. אני מרגיש שאין לי תחרות וחבל. צריך מצב שיהיו יותר מדי ראפרים, שתהיה תחרות בריאה יותר. שיהיה לך למה להשוות אותי".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש