איפה ישראל המשוגעת
בשיחות סלון ובצ'טים שואלים שכנינו: מה קרה לצבא של אריק ודיין? במאזן ההרתעה הולך ומצטבר חוב לאומי
תמונה אחת במיוחד זכורה לי מהיום שלמחרת מבצע "אביב נעורים" באפריל 1973: תושב רחוב ורדן בביירות, דייר בבית בו חוסלו שלושה מראשי אש"ף, התבקש להסביר בראיון כיצד לדעתו התאפשרה פעולה ישראלית נועזת שכזו בלב הבירה הלבנונית, תוך התגברות על האבטחה הכבדה. האיש ספק את כפיו, הביט כלפי מעלה ואמר: "השטן הגיע משמיים וירה בהם".
לאחר כל פעולה ישראלית נועזת, בינם לבין עצמם דיברו הערבים, גם אם בלחש, על "היהודים השטנים שאללה חנן בתכונות מיוחדות, ולעולם לא נוכל למחשבה ולתעוזה שלהם". עוד בטרם הייתה למדינה ובמשך שלושת העשורים הראשונים לכינונה, צרבה ישראל בתודעה הערבית כי כאשר מדובר בחיסול אויב רצחני או בחילוץ ישראלים - הגבול הבינלאומי הוא רק בגדר המלצה. רק ה"תקינות הפוליטית" מנעה מהפלסטינים, הסורים או הלבנונים לדבר על המבצעים הללו בקול רם או בהתפעלות יתר, כדי שהדברים לא יישמעו חלילה כמחמאה.
לאחרונה, בשיחות סלון, בפורומים שונים ובצ'טים מקוונים, שואלים ערבים: מה קרה לכוח ההרתעה של ישראל? יש המזכירים שהמבצע הנועז האחרון שלה היה לפני 13 שנים, עת חטף כוח צה"ל את מוסטפא דיראני מביתו שבלבנון. יש המונים אחת לאחת את המבצעים הנועזים הבולטים, כאילו הם מתגעגעים אליהם: חיסול מנהיג הג'יהאד פתחי שקאקי במלטה ב-95'; חטיפתו של שיח' עובייד בלבנון ב-89'; ההתנקשות באיש אש"ף אבו-גי'האד ב-88' בטוניס; חיסול ראשי "ספטמבר השחור" בשנות ה-70 באירופה; ושלא לדבר על מבצע אנטבה ב-76' ותקיפת הכור העיראקי ב-81'.
על ישראל הגרעינית ממעטים לדבר, ולכן טעות לחשוב שהיכולת הגרעינית או עמימותה הן "אם כל ההרתעות". לגבי שכנינו, נראה שאללה ופצצת האטום הם היינו אך - משניהם פוחדים למרות ששניהם אינם נראים ובלתי מוחשיים. נכון, עדיין קיים חשש מ"הפצצה" הישראלית, אולם זהו חשש ערטילאי, אפוקליפטי-משהו ובלתי מוגדר בזמן ובמרחב. מה שהולך ונעלם, הולך ונמוג הוא המורא שהילך משך עשורים על האזור, מורא "ישראל המשוגעת". הפיחות ביכולת הזו מתמקדת בשני תחומים: התעוזה והמעוף - ודימוי המנהיג.
התעוזה והמעוף. לאחר חטיפתם של שלושת חיילי צה"ל בהר דב באוקטובר 2000, היו בקרב הערבים ציפיות למבצע חילוץ נועז של ישראל בעומק לבנון. זה לא קרה. גם חטיפתו של גלעד שליט ביוני 2006 העלתה שוב את רף הציפיות, מה עוד שהחייל החטוף הוחזק קרוב לגבול ישראל - ועבור הקומנדו של צה"ל, כך חשבו, פעולה כזו כמוה כ"עישון סיגריה" (ביטוי המצביע על קלות ומהירות יחסית). גם זה לא קרה. ציפייה דרוכה הייתה ועדיין קיימת לפעולת חיסול או חטיפה של חסן נסראללה בביירות, של חאלד משעל בדמשק או מחוץ לה, של אחמדי-נג'אד בטהרן ועוד. אין מה לעשות, ישראל יצרה לעצמה דימוי של מדינה בעלת דמיון, תעוזה ומעוף חסרי גבולות, תרתי משמע, וכל אימת שמתרחש מצב משברי שכזה, האופציה הראשונה לה מצפים היא חילוץ, חטיפה או חיסול מתוחכם.
דימוי המנהיג. משה דיין היווה איום מתמיד על ערביי האזור בזכות דימויו כמפקד הנועז. הרטייה שעל עינו העניקה לו את הכינוי "אבו ג'ילדה" והוסיפה לכבוד המאגי שרחשו לו. גם אריק שרון היה סמל מאיים ומרתיע על ערביי האזור וכינויים רבים יוחסו לו, בהם א-ספאח (שופך הדמים), כלומר: מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. התבוננות לעבר המנהיגים הישראלים כיום שונה. כיום הכינויים הם בעיקר מלאי לעג: שר הביטחון פרץ מכונה א-ניקאבי (עסקן איגוד פועלים), וראש הממשלה אולמרט - ראיס אל-בלדייה (ראש העירייה).
האמת חייבת להיאמר: הולך ומצטבר חוב לאומי במאזן ההרתעה של ישראל. אם הרתעה מוגדרת כפעולה או תהליך של איום, המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה; אם ההרתעה אמורה ליצור הלך רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת-נגד סבירה נגדו - הרי שגם ללא בדיקה אמפירית של הנושא, ניתן לקבוע שההרתעה הישראלית נמצאת בנסיגה. ואם בעבר היה כרוך מימוש האיום, להערכתם של מנהיגי האויב, בתוצאות שאין הם מסוגלים לעמוד בהן - הרי שעתה גם המרכיב הזה הולך ונמוג.
הכותב, אלוף-משנה (מיל'), שירת בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון
