בואו נראה אם הבנתי נכון: חמישים זה הארבעים החדש. וארבעים זה השלושים החדש. ושלושים זה השחור החדש. ושחור זה נורא מרזה. הממממ. שיט. ננסה מחדש: אני יודע שלא מנומס לשאול, אבל בנות כמה אתן? יפה. כעת תורידו מזה עשר שנים, חלקו במספר זוגות הסקיני ג'ינס שרכשתן השנה, הכפילו במספר הילדים שהספקתן להביא לעולם, והוסיפו לסכום את מספר צנצנות קרם האנטי־אייג'ינג שאתן מחזיקות בארון. כפי שקורה בדרך כלל עם משוואות מתמטיות, גם לזאת יש רק תוצא אפשרי אחד: כאב ראש נוראי.
הבשורות הטובות הן שגיל העמידה הנשי בוטל. סדקים ראשונים נבקעו בחומת הגילנות כבר בשנות השמונים של המאה שעברה, בסיוען ובכיכובן של דודות לוהטות מסוגת ג'ואן קולינס, שר וטינה טרנר. היו אלה סימנים מקדימים לכך שנשים אינן חייבות להזדכות על הסקס־אפיל באפסנאות עם התמקמות חלוצי הקמטים על פרצופן.
בינתיים הפכו גם קתרין דנב ואיזבלה רוסליני לאיקונות קוסמטיות, ועשורים של מחקרים בשדה הסקסולוגיה הובילו במקביל למסקנה שלקראת חגיגות הארבעים מעפילות נשים אל שיא מיניותן, לחדוותם העצומה של גברים בני עשרים־ומשהו ברחבי העולם. לפני שהספקתן להגיד אמא־אני־לא־רוצה־להזדקן, הגיע מאי 2005; כתבה שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" פסקה נחרצות ש"ארבעים זה השלושים החדש" ומיתגה את המהפכה. וופי־פאקינג־היי.
הבשורות הרעות הן שגיל העמידה הנשי בוטל. כמובן שלגברים עדיין מותר להכריס, להקריח ולהתפרק מגיל 35 ואילך. וכמובן שנשים אף פעם לא באמת נהנו מהפריווילגיה הזאת, אך כעת הן אפילו לא יכולות להסתתר מאחורי סינרה המנחם של הזיקנה: הוחלט כי נשים מבוגרות ובשלות זה סקסי. לא עוד סווטשרטס מוכתמים בפליטות מטרנה. לא עוד התכרבלות בשולי החברה. לא עוד כניעה רפה לחוקי הגרוויטציה. אחרי דורות של דחייה החליטה התרבות המערבית לחבק את בנות הארבעים. בתנאי שהן נראות בנות 25.
מסכי הטלוויזיה והקולנוע התמלאו בדוגמיות מוצלחות של הקונספט. מדונה וקיילי מינוג הן החתולות הכי נחשקות על גג הפח הלוהט של תעשיית הפופ. טרי האצ'ר, מרשה קרוס וניקולט שרידן הביאו את דגם הנשיות המבוגרת החדשה ל"עקרות בית נואשות". שרה־ג'סיקה פרקר וקים קאטרל הרטיבו את העיר הגדולה. תופעת ה־MILF (ובעברית: מאדרז איי'ד לייק טו פאק) השתלטה על אתרי הפורנו וטופחה לממדי מיתוס בלהיט הנעורים הקולנועי "אמריקן פאי". דמי מור עשתה בית ספר לנערות הוליווד והשתלטה על אשטון קוצ'ר. ככה אנחנו אוהבים אותן: נשים ששמות את הטיז בפורטיז.
הנה נתון קטן ומעניין: בין 1981 ל־2003 הוכפל מספר הלידות בקרב נשים בנות 40־44 בארה"ב. יותר מ־100 אלף לידות כאלה נרשמו באותה שנה. עושה רושם, אם כך, שגם הסטטיסטיקה תומכת בתיאוריה. זאת לא רק קונספירציה של תאגידי קוסמטיקה ויצרני בוטוקס: הן באמת מיניות יותר, פוריות יותר, דוחות את האימהות ככל שהביולוגיה מאפשרת. העלייה המתמדת בתוחלת החיים במערב, יחד עם התעצמותם של דת ההגשמה הקרייריסטית וטרנד הגירושים־וסיבוב־שני, יצרו דור חדש של אימהות שיגיעו לגילאים סבתאיים לחלוטין בטרם יעזבו ילדיהן את הבית. לא שצריך לדאוג להן; עד אז עשויה להתקבל החלטה שלפיה שישים זה השלושים החדש.
הקוראות סקארלט ג'והנסון ואנג'לינה ג'ולי יכולות לצאת מהלחץ. זה לא שהפורטיזיות באות לגנוב להן תפקידים. אבל תעשיית הזוהר בהחלט עושה מקום לכוכבות מבשילות, כי אין לה ברירה. ג'וליה רוברטס תהיה בת 40 השנה, למשל. גם ניקול קידמן תגיע בקיץ לגיל הפופולרי, מה שלא הפריע לה להוביל את רשימת השחקניות המרוויחות ביותר בהוליווד. האלי ברי חגגה את כניסתה לעשור החמישי של חייה באוגוסט שעבר. ג'וליאן מור, מהשחקניות הכי עסוקות ומוערכות בביזנס, חגגה 46 לפני חודשיים. ואולי אף מזעזע מכך: בעוד שנתיים בלבד יצטרפו גם קייט בלאנשט וג'ניפר אניסטון למועדון.
קייט בלאנשט. עוד שנתיים במועדון ה-40
משהו השתנה. המסורת השוביניסטית של תעשיית הקולנוע האמריקאית הקפידה, עד לא מזמן, להשליך גם את הכוכבות הגדולות ביותר אל תהומות השכחה עם הגיען לשלב הקמטוטים. בשנות התשעים סבלו ממנה שחקניות כמו שרון סטון וקים בייסינגר, מגה־סטאריות שבערו לרגע ונשלחו אל בית האבות ברגע שהפסיקו להסתובב על המסך כמו פרסומת להלבשה תחתונה. יש מצב שלדור של קידמן ורוברטס זה לא יקרה. הן מספיק חזקות ועשירות להפיק סרטים בעצמן אם רק יתחשק להן. ב־2008 הן גם יעשו את זה (ובמקרה שהסתננו לכאן גם קוראים מהמין הגברי: לא אחת עם השנייה, תירגעו).
אז יופי־טופי. הוציאו את הבונבוניירות ושלפו את השמפניה. נשות הארבעים־פלוס־מינוס כבר אינן מצורעות. הן מיוצגות להפליא בקולנוע ובטלוויזיה, אהובות ונערגות מתמיד, דוחפות את תקרת הזכוכית בכיוון הנכון ומתקרחנות על נעוריהן המתארכים עד להודעה חדשה. יש להן יותר אופציות מאי פעם: הן יכולות להסתובב עם אייפוד המאחסן את החדש של בלוק פארטי ואת המגניב של הוט צ'יפ, לצוד זכרכרים צעירים בפיק־אפ ברים, להתלבש כמו תיכוניסטיות ולנהל במקביל קריירה משגשגת. או שזה מה שרוצים שהן יחשבו.
יש כל מה שאישה צריכה כדי לדחות את גיל העמידה עד 2027. בתשלומים נוחים, כמובן (צילום: MMVI Lions Gate Television Inc. All rights reserved)
אמרנו קודם שזאת לא רק קונספירציה של תעשיית היופי? ובכן, לא רק, אבל בהחלט גם. כדי לחקות מודלים כמו טרי האצ'ר, מדונה או ניקול קידמן, מתבקשות בנות הארבעים להיות צרכניות מצטיינות. כי יש מייקאפ בולם הזדקנות ושלל בשמים ותמרוקים. יש מסיבות בוטוקס וטיפולי הורמונים. יש הוצאות ביגוד והנעלה הנושקות לתקציב מדינת עולם שלישי. יש מכוני כושר, מומחי תזונה ומנתחים פלסטיים. יש כל מה שאישה צריכה כדי לדחות את גיל העמידה עד 2027. בתשלומים נוחים, כמובן.
והנה עוד נתון ששווה להתעכב עליו: מסקר שערך מכון נילסן לפני שלושה חודשים בין עשרות אלפי נשאלים ברחבי הגלובוס, עלה כי 60 אחוז מאוכלוסיית העולם מסכימה עם ההנחה ש"ארבעים זה השלושים החדש". נשים, לפי אותו סקר, מסכימות איתה יותר מגברים (סביר שבעולם המערבי אחוז ההסכמה גבוה בהרבה, כי נשים סיניות הנשאלות אם "ארבעים זה השלושים החדש" ודאי חושבות שמתכוונים לקיצוץ משכורתן בסווט־שופ המקומי). אך השאלה אינה כיצד הגיע מכון נילסן לתוצאות האלה, אלא מדוע סוגיה כזאת בכלל מעניינת אותו. שאלה לגמרי רטורית, אגב.
אז איפה היינו? אה, כן. בתוך הארנק שלכן. רק נרוקן אותו ונלך הביתה. כי מיליארדי דולרים מוטלים על הכף. מהפכת "השלושים החדש" מאריכה לפחות בעשור שלם את צריכת היתר הפרועה והבזבזנית שאופיינית לשכבות גיל צעירות. נחזור רגע למתמטיקה: רק תכפילו את הוצאות התחזוקה השנתיות שלכן בעשר, ואז בכמה מיליוני בחורות כמותכן. לא יודע כמה זה יוצא. תשאלו את מנכ"לי התאגידים שיתעשרו מהמהפכה המפעימה.
פולחן העלומים הוא המזימה השיווקית הגדולה של העידן הנוכחי. גם גברים שופכים מזומנים במרדף אחר הנעורים האבודים, אבל לנשים זה עולה יותר. המסר הוויזואלי שמתקבל דרך מסכי הטלוויזיה והקולנוע הוא שתוכלו להישאר צעירות וסקסיות, אם לא לנצח אז לפחות עד שחיים יבין יפסיק להגיש את "מבט". התקשורת, מצידה, תמהר לסמן "תופעה חדשה" ולחשוף אותה לצרכנים פוטנציאליים נוספים. זאת אשליה שכולנו שמחים לקנות, והפרסומאים שמחים למכור לנו אותה. כי כולנו קונים בלבד.
במצגת השווא הזאת אין מקום לארבעימיות שנראות כמו פרנסס מקדורמנט וג'נין גרופאלו. כלומר כמו נשים אמיתיות. הרי אי אפשר למכור בסיוען מוצרי פרפומריה ואקססוריז. כשמביטים בהן מבינים שבעצם ניתן להתבגר בחן סקסי גם ללא אקסטרים־מייקאובר, ללא מעקב מתיש אחר הטרנדים ושאר טיפולי עשרת־אלפים. מבינים ש"השלושים החדש" הוא בסך הכל הניג'וס הישן.
אלה אינן התובנות הרצויות לאנשים שמאחורי מכונות הכסף המשומנות. הם ישתמשו בכל טריק כדי שלא תגיעו אליה. כתוצאה מכך, קל יותר לאתר תנין לבקן בביוב של פתח תקווה מאשר למצוא בתרבות הפופ ייצוג אותנטי וריאליסטי של בנות הארבעים, לפחות מחוץ לגבולות ה־Wife Swap והטריבונה של אופרה וינפרי. בסדר. בשביל זה אני פה.
האמת מחכה לכם באגרסטיק, קליפורניה. העיירה הבדיונית שבה מתגוררות נשות "העשב של השכן". זאת אולי סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שמשודרת בארץ כרגע, אנטיתזה מושלמת לקיטש הסבוני הוורדרד והמעוצב של "עקרות בית נואשות". הכוכבות הגדולות שלה הן מרי־לואיז פארקר (42) ואליזבת פרקינס (47), שתי שחקניות מהממות ביותר שנפלטו מרשימות מפיקי הקולנוע עקב קשישותן המופלגת. צריך להודות לאלוהי האירוניה והצדק הפואטי שדווקא בחלקן נפלה הזכות לקרוע את המסכה מעל קשקשת הגיל־איקס־הוא־הגיל־וואי־החדש.
פארקר מגלמת את ננסי בוטווין, אם חד־הורית שמחליטה לסחור במריחואנה, כדי לממן את רמת החיים שאליה הורגלו היא וילדיה בטרם התפגר בעלה במפתיע. פרקינס, מצידה, משחקת את חברתה השמרנית סיליה הודס, עקרת בית מתוסכלת ומטורללת השרויה בעיצומם של נישואים מבאסים ונטולי סקס, ומשקיעה את כל מרצה ועצביה בוועד ההורים המקומי. הן נשים חזקות ושורדות ונאות למראה (למרות התספורת המזעזעת במתכוון של פרקינס), אבל בגיל ארבעים כל שנותר להן מגיל שלושים זה פחדים ותסביכים שכבר היו שם בגיל עשרים.
הגאונות של ג'נג'י קוהן, יוצרת הסדרה, טמונה בהפיכת פצצת הדכדוך הזאת לקומדיה ריאליסטית בטעם שוקולד מריר משובח. כי אם אפשר להביט לאמת בעיניים ולצחוק, אין סיבה להזדקק לשקר. הפורטיזיות שלה יודעות שחזה זקוף ועור מתוח אינם בהכרח המתכון לאושר. גם להזדקן לאט ובבדידות זה לא כזה להיט. וזאת האמת: אף פעם לא היה קל ומגניב להיות בת ארבעים, וזה לא הולך להשתנות. לפחות לא לטובה.
