סרטים כהלכה
האם המחאה האומנותית תחליף את ההפגנות בכיכר ציון? החינוך הדתי חגג בסינמטק הירושלמי עשור לפתיחת מגמות הקולנוע. יניב מזומן ראה בסרטי התלמידים, שרובם עסקו בהתנתקות, את הניכור והשינוי ביחס למדינה ועשה חשבון נפש על מקום היצירה בחברה הדתית
מחזה נדיר למדי היה לראות את סינימטק ירושלים מלא מפה לפה בנערות עם חצאיות ארוכות על מורותיהן מכוסות הראש ונערים עם כיפה עם רבניהם המזוקנים. הסיבה למסיבה – עשור ללימודי מגמות הקולנוע בחינוך הדתי. זמן למבט רטרוספקטיבי, שיכול להיות מרתק, על העשייה הקולנועית ועל החברה הדתית לאומית דרך הסרטים שנוצרו באקלים שלה. למרות שמדובר במגמת קולנוע בתיכונים, שאמורה בסך הכל לזכות את בוגריה בחמש יחידות בגרות ולא להוציא אנשי קולנוע, ראוי לעשות הערכת מצב שמאפשר חלון הזמן של עשר שנות יצירה.
הערכת המצב צריכה לבחון שורה של שאלות - האם מתהווה מסורת יצירתית? האם אפשר לדבר על התפתחות של יצירה? האם בסרטים של היוצרים המתבגרים חלה עם השנים התבגרות? ולא חשוב מכך, האם הגישה אל היצירה הקולנועית התבגרה. אך השאלה החשובה מכולן היא - האם מתהווה יצירה קולנועית עם קול חדש ומקורי שמצליח לגבש לעצמו זהות משלו.
יצירה והלכה - הילכו שניהם יחדיו?
הכנס, על כל פנים, לא סיפק את התשובות לשאלות האלו (אם למשהו חסר נושא לתזה, הנה לו) אך נראה לי כי המתח בין מה מותר ומה אסור ביצירה, האם סרט צריך להגיד דבר מה בעל ערך חינוכי ומוסרי או שהוא יכול להיות סתם סרט יפה, הוא מתח קבוע שייחודי ליצירה קולנועית בחברה הדתית המספק מפעם לפעם סקנדלים ומסעיר את הרוחות. המתח הזה ודאי יוצר כאב ראש לא קטן למנהלים וראשי מוסדות, מה קורה כאשר החירות האומנותית של התלמיד–בימאי מולידה יצירה "שיש איתה בעיה הלכתית" ? ואני לא מכיר כמעט סרט שבמהלך העבודה עליו לא עלה סוג כזה של קונפליקט.
על כן ראשי המוסדות ראויים בהחלט להערכה על האומץ לפתוח את מגמות התקשורת ולהתמודד "הבעיות ההלכתיות". הרבה נכתב המתח של יצירה קולנועית בעולם דתי והרבה עוד ייכתב. בעיני המתח הזה הוא דווקא חיובי הוא עשוי להניב יצירה מעניינת ומורכבת.
רק אם היוצרים לא יוותרו על דתיותם ואף על "דוסיותם" יש סיכוי ליצירה מעניינת וחדשנית ולגיבוש של קול ייחודי של קולנוע יהודי כמו שיש קולנוע ייחודי איטלקי, צרפתי וספרדי. עם הצורך בקולנוע עם קול חדש וייחודיי - צריך להיזהר מקולנוע שמדבר בשפה פנימית שמובנת רק בהקשרים התרבותיים של היוצרים עצמם. קולנוע כזה הוא קולנוע שלא מצליח לצאת מההסתכלות הסובייקטיבית ולהיפגש עם הקהל. אם נשים לרגע בצד את החזון והאתגר הגדול ליצור קולנוע יהודי, הסרטים שהוצגו השנה עוסקים באופן מובן, במרחב התרבותי של הנוער הדתי. העולם התרבותי שלו מצליח להשתקף בצורה ישירה דרך הסרטים.
במקום הראשון: נווה דקלים וכפר חסידים
הסרט התיעודי שזכה במקום הראשון הוא הסרט עם השם הטעון – תיכף נשוב – שנעשה על ידי תלמידות אולפנת נווה דקלים.
הסרט העלילתי שזכה במקום הראשון הוא הסרט "מבט לחלון" - יצירת תלמידי כפר חסידים. "מבט לחלון" הוא דווקא סרט חברתי מובהק שהדמויות הראשיות שלו הם נער שעלה מאתיופיה ואמו הישראלית, הגרים בתנאי עוני ומחסור, והיחסים ביניהם קשים ומורכבים.
יש בסרט אמירה נוקבת על השוליים החברתיים בישראל. והוא בהחלט ראוי להערכה, אך למרות זאת את עיקר המקום והשיח תפס הסרט "התמודדות" של תלמידי ישיבת קריית הרצוג בבני ברק. שעסק, כמו סרטים רבים אחרים השנה, בהתנתקות ותוצאותיה שטלטלו את הנוער אולי אף יותר מהמבוגרים.
הסרט הצליח לתפוס את מרכז השיח אולי בגלל המהומה שחולל שלא במכוון, בקרב מפוני גוש קטיף שנפגעו ממנו, וטענו נגדו שהוא חסר רגישות ואף מזלזל בציבור המפונים. הסרט מציג את התמודדותה של אלה, נערה צעירה בצל גסיסתו של אחיה שלקה במחלה חשוכת מרפה. האסון הפרטי נושק לאסון הלאומי, הקיץ האחרון של אחיה בחיים, הוא גם הקיץ בו התרחשה ההתנתקות.
בתשובה לביקורת שהועלתה נגד הסרט, אמר בימאי הסרט, חיים אביחיל, שהוא דווקא ניסה ליצור סרט שמזדהה עם כאבם של אנשי גוש קטיף. אמנם ככה זה באומנות - אפשר לראות אותה בפרשנות שונה אבל במקרה של הסרט "התמודדות" הפער גדול למדי בין מה שהבימאי ביקש להציג לבין מה שהצופים ראו. הפער הזה מוסיף למורכבות הקיימת ביצירת קולנוע בתוך החינוך הדתי והחברה הדתית בכלל.
מעבר לסערה ולפולמוס סביב הסרט "התמודדות", ריבוי הסרטים שעסקו בהתנתקות מספרים בעוד קול את הטראומה שעבר הנוער והחברה כולה בקיץ האחרון. הם גם מעידים על מודעות פוליטית גבוהה (יהיו מי שיאמרו גבוהה מדי).
אמנם בזה שלנוער הדתי מודעות פוליטית גבוהה יחסית אין חידוש. החידוש הוא שדרך הסרטים אפשר לראות את השינוי ביחס למדינה, את חוסר האמון ואת תחושת הניכור. בכל אופן עשיית הסרטים על המשבר המתהווה עם החברה הישראלית היא גם דרך להתמודדות איתו. הסרטים שעסקו במדינה ובחברה הם גם דרך למחאה בצורה אומנותית, שאולי תחליף במשהו את ההפגנות - שכשאני הייתי תלמיד בישיבה התיכונית - היו הדרך הכמעט יחידה למחאה.
יניב מזומן הוא מחנך, עמית מחקר בבית מורשה ושותף בחברה להפקת סרטים.
