שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דור המדבר: מרכז הרקמה של נשות לקייה
    תחת השם "רקמת המדבר", פועל ביישוב הבדואי לקייה קולקטיב נשים היוצרות בעבודת יד רקמות מסורתיות שהופכות למוצרים יפהפיים. המטרה, מסבירות היוזמות, היא להעצים את הנשים שמעמדן הורע לאחר המעבר ליישובי קבע. "הבנו שאנחנו חייבות לפעול בקהילה - ולאפשר לנשים להתפרנס בעצמן", הן אומרות

    קולות המואזין שברקע חודרים דרך טיפות הגשם הקל הדופק בחלונות. בחוץ ערימות בוץ גדולות שמלכלכות את שולי הגאלביות ובחדר, הצמוד לאוהל הגדול, רבה הפעילות. אישה אחת גוזרת, אחרת בוררת חוטי רקמה, השלישית רוכנת אל המחשב - ואחרת מסתובבת כשהיא נושאת טס עליו כוסות קטנות של תה מתוק עם זעתר. נשים נכנסות ויוצאות, ושוב נכנסות ויוצאות, מחזיקות בידיהן ריבועי בד שחורים, מפטפטות, צוחקות, מעבירות ליטוף על ראשם של הילדים שמתרוצצים סביבן. זהו יום התשלום לחברות קולקטיב הנשים "רקמת המדבר" הפועל ביישוב הבדואי לקייה שבנגב, והשמחה רבה.  

     

    על הזמזום הפעלתני מנצחת נעמה אל'סנע, שהקימה את "העמותה לשיפור מעמד האישה בלקייה" המפעילה את הפרויקט. היא אמנם בת 41 ובבית מחכים לה ארבעת ילדיה ובעלה, אך נראית כמו נערה צעירה. שנים רבות היא עוסקת בהעצמת נשים בדואיות ובחינוכן לעצמאות. "אם לא נעזור לעצמנו אף אחד לא יעזור לנו", היא אומרת, ולמרות הקשיים היומיומיים ("לפעמים אני מרגישה כמו בת מאה", היא מחייכת) מתעקשת ליישם את משנתה. אלסנ'ע מספרת שאת המשנה הזו, הדוגלת בעצמאות נשית ובחינוך, ירשה מאביה, שלא היה אדם משכיל בעצמו. "מי שלומדת ומצליחה תגיע רחוק", הלה חזר ושינן באוזניה ובאוזני שש אחיותיה. "מי שנכשלת - תרעה כבשים".

     

    את ההכרה במצבן המורכב של הנשים הבדואיות, שהתחולל בעקבות המעבר למגורים בבתי קבע, היא החלה לפתח בעודה נערה צעירה בסוף לימודיה בתיכון. באותה תקופה אל'סנע הפעילה עם חברותיה קייטנות לילדי היישוב בתקופת החופש הגדול. "במהלך הקייטנות היו מגיעות האימהות של הילדים ומבקשות שנלמד אותן קרוא וכתוב, לפעמים הן לא ידעו אפילו לכתוב את שמן", היא נזכרת. "הבנו שחייבים לשנות את הדברים מהיסוד, שאנחנו צריכות לעשות משהו למען הנשים בקהילה שלנו, לשפר את רמת ההשכלה ולאפשר להן לצאת מהבית ולהתפרנס בכוחות עצמן". 


    "צריכות לעשות משהו למען הנשים בקהילה שלנו". נשות "רקמת המדבר" 

     

     

    "לומדות לעמוד על שלהן"

    "בעבר האישה הבדואית היתה עסוקה מאוד", מתארת אלסנ'ע. "היא יצאה לרעות ופגשה את החברות שלה כשהביאה מים מהבאר, היא בישלה ותפרה את האוהלים ובילתה זמן רב בטבע. המעבר לבתים הפך אותנו למובטלות מרוב עבודותינו. את הבאר, על הצד החברתי שלה, אנחנו כבר לא פוגשות, וארבעת הקירות סוגרים עלינו מכל צד. בחלק ניכר מהמשפחות גם הבעל מובטל, וכיוון שהנשים אינו מרבות לצאת מהבית וגם לא מתפרנסת בעצמן, מעמדן ירד לשפל המדרגה".

     

    מאז שנת 1996 פועלת "העמותה לשיפור מעמד האישה בלקייה", שאל'סנע ייסדה יחד עם נשים נוספות, לשינוי המצב. בתמיכת קרנות חברתיות שונות הן הקימו לפני כשש שנים את "רקמת המדבר", מרכז יצרני המאפשר לנשות היישוב להתפרנס

    ממלאכת היד המסורתית שברזיה הן בקיאות מצעירותן - רקמה.

     

    "הנשים מגיעות למרכז פעם בשבוע-שבועיים, ומקבלות ריבועי בד בגדלים שונים וחוטי רקמה", מפרטת אל'סנע. "את עבודת הרקמה הן מבצעות בבית, בזמנן החופשי, ומחזירות אלינו את הריבועים הרקומים המוכנים. אחת לחודש הן מתוגמלות על-פי מספר הרקמות שהעבירו, ומקבלות סכומים הנעים בין 600 ל-1,800 שקל". שש נשים העובדות במרכז הופכות את הריבועים הרקומים לתיקים יפהפיים, נרתיקים, כיסויים לכריות, תמונות נוי לתלייה על הקיר, סימניות, כרטיסי ברכה ושלל תוצרים נוספים, המסודרים בקפידה על המדפים במקום וממתינים לרוכשים פוטנציאלים.

     

    "העבודה מאפשרת לנשים לצאת מהבית ולפגוש נשים אחרות, להשתתף בהרצאות שאנחנו מעבירות אחת לחודש ובעיקר להרוויח כסף למחייתן", ממשיכה אלסנ'ע. "לעתים זה הכסף היחיד שמישהו מרוויח בבית, מה שמספק להן גאווה וכוח. בהתחלה הן היו כנועות מאוד, צייתו להוראות ולא ביקשו דבר, אבל היום אני רואה שינוי. הנשים העובדות נעשות אסרטיביות יותר, הן מבקשות הרצאות בנושאים מסוימים ויודעות מה הן רוצות לשמוע. הן לא מוכנות לקחת כל עבודה, עושות חישובים כלכליים ולומדות לעמוד על שלהן. 30 מהנשים מתגוררות בכפר לא מוכר שכן. הן הולכות בבוץ קילומטרים, אבל לא מוכנות לוותר".

     

     

    התפעלות? יש. תקציב? לא ממש

    הרחש במרכז, הטלפון שלא מפסיק לצלצל והעובדה שקשה היה לאתר תיק גדול מעוטר ברקמה בגוונים אדומים ("התיקים האלה נחטפים הכי מהר", מתנצלת אל'סנע), יכולה להעיד על שגשוג עסקי של "רקמת המדבר", אך המצב אינו כזה. אם בעבר הלא רחוק הגיעו מדי שבוע 165 נשים למרכז כדי לקבל את מטלות הרקמה, הרי שהיום הן מגיעות רק אחת לשבועיים. כ-200 נשים נוספות ממתינות לתורן להשתלב בפעילות אך המרכז, הסובל ממחסור תקציבי כרוני, אינו יכול לשלם להן.

     

    לדברי אל'סנע, למרות המכירות הגדלות וההתעניינות הגוברת במוצרים הרקומים, דרושה תוספת תקציב שנתית של כ-100,000 שקל, כדי לשלב נשים נוספות במעגל העבודה ולהרחיב את הפעילות. "הלוואי שמדינת ישראל היתה מתקצבת

    אותנו רק במעט, ולא רק קרנות שונות שצריך לחזר אחריהן מחדש בכל שנה", היא אומרת. "כולם מאוד מתרשמים מהיוזמה ומהפעילות החשובה. אבל תקציב? זה כבר סיפור אחר".

     

    התקציב, מוסיפה אל'סנע, אינו מיועד רק להרחבת היוזמה העסקית-חברתית. לצדה המרכז מפעיל סדרת פרויקטים קהילתיים: פעילות העמותה מלמדות נשים מהיישוב ומכפרים בדואים לא מוכרים קרוא וכתוב; מתחזקות גן טרום חובה המאפשר לאימהות לצאת לעבודה; מובילות פרויקט מנהיגות צעירה לנערות בנות 13 עד 16; ומפעילות ספרייה ניידת העוברת בין הכפרים, ומשאילה לכל המעוניין ספרים בערבית, עברית ואנגלית.

     

    ומה הלאה? אל'סנע חולמת להקים מרכז תיירותי, בו יימכרו מוצרי הרקמה וייצג גם את פרויקט "אריגת המדבר", הפועל גם הוא בלקייה ומתמחה בעבודות אריגה מסורתיות מהן מתפרנסות נשות היישוב. בינתיים, יחד עם הפעילות האחרות היא ממשיכה להיאבק על קיומו של הפרויקט ולחזר, שנה אחרי שנה, אחרי תמיכת קרנות. שכן כמו הכפרים הבדואים הלא מוכרים הממוקמים בשכנות ללקייה, מדינת ישראל איננה מכירה גם ב"רקמת המדבר". 

     

    • מוצרי "רקמת המדבר" נמכרים במרכז המבקרים בלקייה ובחנות מוזיאון הארץ בתל-אביב. לפרטים נוספים התקשרו 08-6513208

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "דור המדבר: מרכז הרקמה של נשות לקייה "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה טלמון
    "רק אנחנו יכולות לעזור לעצמנו". אל'סנע
    צילום: דפנה טלמון
    צילום: דפנה טלמון
    "שינוי מהיסוד". נשות "רקמת המדבר"
    צילום: דפנה טלמון
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים