| |
הנפקת בז"ן. שכחו את הסביבה
ראשי האוצר חגגו בסוף השבוע את הצלחת ההנפקה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, זו של בתי הזיקוק בחיפה. בהמולת חגיגות הניצחון נשכחה איכות הסביבה כמעט לחלוטין. הפרטת בתי הזיקוק לא לוותה כנדרש בהטלת התחייבות על הקונים להימנע מזיהום הסביבה בעתיד ולשאת בנזקים שנגרמו בעבר
כפי שהודגש במדור זה בעבר, הגרעין המרכזי של אחריות חברתית טמון בשמירה על איזון בין צרכים חברתיים לבין צרכים כלכליים, איזון בין ניהול סביבתי לבין ניהול פיננסי, איזון בין שמירה על הסביבה לבין מתן אפשרות להתפתחות חברתית, איזון בין עמידה בצרכים עכשוויים-מיידיים לבין שמירת משאבים ותשתיות לעתיד. אם יש דבר אחד, שחסר בדיווחים על עסקת הפרטת בז"ן - זהו אותו איזון נכסף.
על המפגעים הסביבתיים במפרץ חיפה לחץ כאן
כותרות העיתונים עסקו בעיקר בכספים - מחד, במחיר הנאה שהושג על ההפרטה, ומאידך בירידות השערים של המניה הפרטית ביומה הראשון בבורסת ת"א. פה ושם שובץ הדיווח בקריאותיהם של מי שביקשו להזכיר למדינה, כי לא מדובר בהפרטת תעשיית עילית נקייה וחפה מבעיות, אלא בתעשייה מזהמת, שהחליאה אזור גיאוגרפי שלם של המדינה. עיריית חיפה מבקשת מחצית מהכנסת ההפרטה, כדי לנקות את נזקי העבר (בקשה, שלא תתמלא, כנראה) ואילו הירוקים חזרו על דרישתם (שלא נענתה, כמובן), שהמדינה תבצע פעולות נאותות כדי להבטיח, שבתי הזיקוק יפסיקו לזהם, לאחר שיעברו לידיים פרטיות.
בניגוד לתחושת החגיגיות הפיננסית נוכח ההפרטה, בלטה התחושה הקשה של החברה האזרחית, כי מה שהיה הוא שיהיה ויש מעט מאוד סיכויים לתיקון. זאת, למרות נסיונות להתייחס באופן חיובי ומלא תקווה אל העתיד המופרט, כשהביקורת על הזיהום לא תופנה אל הישות האנונימית הקרויה מדינה, אלא אל אנשי עסקים בשר ודם.
אלא שאותם אנשים בשר ודם כבר נמצאים ממילא במרכז ביקורות ותביעות משפטיות דומות (למשל, של דייגי הקישון ושל עמותת השייטת, המטפלת במספר הולך וגדל של לוחמים חולי סרטן). העובדה שהם מהווים יעד לתביעות הללו לא מנעה את השתתפותם בתהליך ההפרטה, שיעמיק עוד יותר את מעורבותם בביצה הטובענית של מפרץ חיפה.
תקווה ואמונה בטוב לבו של האדם הן תכונות אנושיות חשובות, אלא שבימינו לא ניתן להתבסס עליהן, כדי להבטיח ניהול תקין ומאוזן. ניקוי הזיהום הסביבתי של תעשיות המוות במפרץ חיפה אינו עניין להתנדבות ורצון טוב. כך גם הבטחת הניהול התקין שלהן בעתיד.
עולם העסקים הגלובלי כבר מכיר בכך, ויש לא מעט תהליכים רגולטוריים, שמטרתם להבטיח את האיזון. דוגמה אחת היא "עקרונות המשווה", עליהם חתומים כמה עשרות בנקים גדולים, האחראים למרבית הפרויקטים של תשתית בעולם. עקרונות אלה נועדו להבטיח, שהבנקים לא יממנו פרויקטים בעלי פוטנציאל פוגעני - לאדם או לסביבה - מבלי להשית על היזמים סדרה של מערכות ניהול ובקרה הולמות.
למרות שעקרונות המשווה טרם קנו שביתה בישראל, אפשר להיעזר בהם כדי לבחון יוזמות פיתוח מקומיות מתוך נקודת מוצא מתקדמת של ניהול אחריות חברתית. ניתוח כזה היה חושף בעוד מועד חסרונות מרכזיים של תהליך הפרטת בז"ן: מחד, היעדר מנגנונים לפיצוי ותיקון הנזקים שנגרמו על ידי המפעלים במשך עשרות שנים; מאידך, היעדר מנגנונים למניעת הישנות הנזקים הללו בעתיד.
מדובר בחסרונות, שיש להם מחיר - וסביר להניח שהוא ייגבה במוקדם או במאוחר. המגמה העולמית של ייחוס אחריות ספציפית לפוגעים בסביבה ובחברה כבר החלה לבצבץ גם אצלנו, לדוגמא, הטלת קנס של 1.6 מיליון שקל על בז"ן ועונש של 150 שעות עבודה למען הציבור שהושת על המנכ"ל. אין ספק, שמגמה זו תלך ותגבר.
יש מי שמבינים את התהליכים הללו באופן עצמאי, ומשנים את כיוון הפעולה שלהם. דוגמה לכך הוא ריי אנדרסון, מייסד ומנהל "אינטרפייס", יצרנית השטיחים הגדולה ביותר בעולם. בסרט "התאגיד", הוא אומר בבהירות: "הבנתי, שאני מנהל את החברה שלי כמו בוזז. הבנתי גם, כי יום אחד, השוד הזה (של משאבי כדור הארץ) יהיה בלתי חוקי, ואנשים כמוני יישבו בכלא. עולם התעשייה והתאגידים הוא החזק והעשיר ביותר, והוא מקור ההרס. עולם זה חייב להשתנות".
והאחרים, שלא מתבססים על תובנות פרטיות, יכולים להיעזר בדוגמה של ג'נרל אלקטריק, שבימים אלו - אחרי סחבת של כמה שנים משפטית - נאלצת להוציא לפועל את פרויקט קרצוף נהר ההדסון במזרח ארה"ב, אליו השליכה פסולת תעשייתית במשך שנים. נכון, שהשלכת הפסולת הייתה חוקית באותן שנים רחוקות, אבל עובדה זו לא סייעה לתאגיד הגדול, שנאלץ לא רק לממן פרויקט ניקוי של מאות מיליוני דולרים, אלא גם להמציא את עצמו מחדש כגוף אקולוגי, כדי להמשיך ולשרוד.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
