פבלו פיקסו

ילדות

פבלו פיקסו נולד בעיר מלגה שבדרום ספרד בשנת 1881. אביו היה מורה לציור (לרישום, אם לדייק), ואולי בהשפעתו אהב פיקסו לצייר כבר מגיל צעיר מאוד. בבית הספר הוא נחשב תלמיד די בינוני והתקשה בלימודים, בעיקר בקריאה. ייתכן שסבל מדיסלקציה, אבל פיקסו הצעיר לא ויתר. בעצם, הוא דוגמה מצוינת למי שלא מתייאש מכישלונותיו בלימודים ויודע לנצל את הכישרונות הנוספים שלו. כי פיקסו היה מוכשר בציור. מאוד מאוד מוכשר ומאוד נחוש לבטא את הכישרון שלו. בגיל 19 הוא החליט לעזוב את הבית ואת ארץ הולדתו ונסע לפריס - עיר שנחשבה אז (ועדיין נחשבת) למרכז אמנותי חשוב מאוד בציור ובפיסול.

התחלות

בתחילת דרכו צייר פיקסו ציורים "רגילים" - תמונות נוף, דיוקנאות של אנשים וציור של חפצים דוממים. בשפה מקצועית מכנים את סגנון הציור הזה "ריאליזם" - שפירושו לצייר את הדברים כמו שהם נראים במציאות. כמו הרבה אמנים אחרים בתחילת דרכם, פיקסו היה די עני ורק כעבור זמן מה החלו אנשים לגלות עניין בציוריו ולאפשר לו להתפרנס מאמנותו. באותה תקופה פגש אישה בשם פרננדו אוליבייר. הוא התאהב בה והיא הפכה למוזה שלו, כלומר - למקור ההשראה לרבים מציוריו. יש לציין שפיקסו ניחן באהבה גדולה לא רק לציור אלא גם לנשים, ובמשך חייו שב והתאהב פעמים רבות. ואכן, בציורים של פיקסו מופיעות המון נשים.

העצב הוא כחול והשמחה - ורודה

כשהיה פיקסו בן 20, מת אחד מחבריו הקרובים, והאמן הצעיר נעצב מאוד אל ליבו. עדות לעצב שלו אפשר למצוא בציורים שצייר בשלוש השנים הבאות - הם הפכו להיות כחולים והדמויות המופיעות בהן נראות עגמומיות למדי. מבקרי אמנות מכנים את התקופה הזו - "התקופה הכחולה" של פיקסו.

"דיוקן עצמי", 1901 - פיקסו מצייר את עצמו. להגדלה - לחצו על התמונה

אבל הזמן עושה את שלו, ואחרי תקופה של עצב, מגיעה שוב השמחה. בשנת 1904 נטש פיקסו את הצבע הכחול לטובת ורוד. במקום לצייר אנשים עניים ומדוכאים, הוא התחיל לצייר דמויות מהקרקס, כולן בגוונים חמים של ורוד. מבקרי אמנות (שתמיד מחפשים איך להגדיר יצירות של אנשים אחרים) כמובן כינו את התקופה הזו - "התקופה הורודה".

"הנער עם המקטרת", 1905. להגדלה - לחצו על התמונה

קובייה ועוד קובייה - קוביזם

בשנת 1907 הדהים פיקסו את עולם האמנות עם ציור שטרם נראה כמותו - "העלמות מאביניון". בתמונה נראו חמש נשים עירומות, ואלו הן העלמות מאביניון (אביניון הוא שם של מקום בצרפת). הסערה סביב התמונה לא נבעה מהעובדה שהנשים המצוירות עירומות (כי עירום זה דבר מקובל מאוד באמנות עוד מימי יוון העתיקה), אלא מהאופן שבו בחר פיקסו לצייר את הגוף שלהן - לא בקווים מעוגלים ורכים שדומים למציאות, אלא בצורות גיאומטריות שמזכירות משולשים וקוביות! 

"העלמות מאביניון", 1907. להגדלה - לחצו על התמונה

מכאן ואילך, החלו הציורים של פיקסו להיות פחות ופחות ריאליסטים (דומים למציאות). כך למשל, הוא התחיל לצייר פרצופים עקומים ו"לא הגיוניים", כששתי העיניים נמצאות באותו צד של הפנים והאף בכלל לא ממוקם במרכז. בהתחלה הרבה אנשים עיקמו גם את האף שלהם נוכח האמנות המשונה והלא-מוכרת הזו, אבל די מהר התהפך הגלגל והסגנון החדשני של פיקסו הפך להיות פופולרי ומוערך מאוד. אמנים נוספים התחילו ללכת בעקבותיו, וסגנון הציור החדש זכה לשם "קוביזם".

צירופים והדבקות

זוכרים את עבודות הקולאז' שעשיתם בימי הגן? כשהדבקתם על הציור פיסות עיתון,

חתיכות בד וכל מיני דברים אחרים שלא תמיד קשורים למה שמצויר? פיקסו היה זה שהמציא את הקולאז' הראשון! עד אז, ציור היה ציור, פיסול היה פיסול ואי אפשר היה לערבב חומרים מתחום אמנות אחד לתחום אמנות אחר. פיקסו הוכיח שאפשר גם אפשר. ביצירה "טבע דומם עם כינור ופירות" מ-1913 הוא שילב גזרי נייר בצורות ובצבעים שונים. יצירה זו ואחרות מסמלות את הרעיון שהאמנות אינה שואפת לחקות את המציאות אלא להציג עולם משל עצמה.

כך עשה פיקסו גם כשחיבר מושב של אופניים הנראה כמו ראש, לכידון הנראה כמו קרניים. לפסל הוא קרא "ראש שור". גם כאן ביקש פיקסו להדגיש את הדימיון החופשי ואת החיבור ה"לא הגיוני", בניגוד לרצון המקובל ליצור פסל הדומה באמת לשור.

גרניקה

אבל פיקסו לא היה רק אמן של המצאות ותעלולים. אחד הציורים המפורסמים שלו, "גרניקה", משנת 1937 מתייחס למלחמת האזרחים בספרד מולדתו. בציור זה הוא הגיב להרג של מאות בני אדם בהפגזה על הכפר הקטן גרניקה בספרד. בציור מתוארים בני אדם ובעלי חייים בצורה מעוותת כשגופם מפורק. פיקסו הצליח להעביר ביצירה זו תחושות של זוועה ואימה, שאופייניות לא רק למה שקרה בספרד, אלא למלחמות בכלל. ציור זה עדיין מעורר רגשות עזים אצל כל מי שצופה בו.

ה"גרניקה" במוזיאון המלכה סופיה במדריד (צילום: איי פי)

פיקסו מעולם לא עצר לנוח על זרי הדפנה. הדחף היצירתי שלו הוביל אותו להמשיך ולשבור מוסכמות אמנותיות כל ימי חייו, גם כשכבר היה איש זקן ומכובד מאוד. לצד הציורים המפורסמים שלו שמוצגים היום בכל המוזיאונים הכי חשובים בעולם, הוא השאיר אחריו גם פסלים רבי רושם, שירים שכתב לעת זקנה ואפילו מחזה פרי עטו.

בכל אחד מאיתנו טמון כישרון למשהו. יש אנשים שרק הם יודעים, עמוק בלב, מהו הכישרון שלהם והוא נשאר שמור בסוד. יש אחרים שמוכנים להסתכן ולבטא את הכישרון שלהם כלפי חוץ, אבל לא תמיד הסביבה יודעת להעריך אותו כראוי. ויש אנשים שניחנים גם בכישרון גדול וגם באומץ להראות אותו לכל העולם. והעולם כולו מתפעל. כזה היה פבלו פיקסו - איש אחד וכישרון הרבה.

רוצים לדעת עוד?

סוריאליזם - סרטון מתוך אתר בריינפופ

לצפייה - לחצו כאן

פבלו פיקסו - (1881 - 1973), צייר, פסל, אמן הדפסים ומעצב תפאורות-תיאטרון ספרדי, מהנודעים שבאמני המאה ה-20 וממפתחי זרם הקוביזם. יצר בסגנונות רבים והשתייך לרוב התנועות האמנותיות המתקדמות של המאה ה-20. ערך מתוך אנצ' Ynet.

לערך המלא - לחצו כאן