כששאל אם כיבסתי לו את בגדי הטניס, שברתי את הרקטה היקרה שלו צילום: ויז'ואל/פוטוס
רואה: חברה טובה שלי סחבה אותי לפגישה של פמיניסטיות. הייתי הגבר היחיד במקום. זכיתי במבטים עוינים ולחשושים סטייל כת השטן. בהתחלה נשארתי בגלל הסקרנות. ציפיתי שהן ידברו על נושאים קונקרטיים, כמו שוויון זכויות, שכר שווה בעבודה, כאלה. אבל הנושא שתפח ועלה כמו עננה רדיואקטיבית היה שנאת גברים"
רואה: זה שלא ענית לשאלתי מה בעצם את מחפשת רומזת לי, במיוחד נוכח פרץ המלל הלוהט מזעם קדוש, שני דברים: או שאת ממאנת לומר לי, או שאת ברמה כזו של הכחשה, שגם כשהתת-מודע שלך מנסה להרים את ראשו המסורס ולוחש לך בחלומותייך את האמת הקשה והמביכה"
שובבה: התלבטתי אם להמשיך לכתוב לך, או לוותר על מופע האימים ולחזור לחיק משפחתי (הבורגנית). אבל באחרונה אני כותבת שירה ביתר שאת, המילים ממש נובעות ממני"
נשואה משועממת שאפילו לא מכירה אותי יורדת עליי כסאח. אולי רקטת הטניס של בועלך ששברת מייצגת אצלך בתת מודע איזה איבר בולט בגופו שידע ימים טובים יותר? תודי שנשבר לך ממנו, אז שברת לו את המייצג החיצוני של האיבר היקר. פרק 4 בסדרה
פורסם:
28.02.07, 12:30
שובבה יקרה,
וואו, שובבה, שואגת כחתולה על גג פח לוהט. תני לי רגע לקחת כוס מים, להתאושש. אחת שאני מתכתב איתה, ועוד איזה נשואה משועממת, טכנאית רנטגן שממצמצת בלי הכרה לאיזה רופא הומו שלא שם עליה בכלל, היא, אפילו היא, בלי לראות אותי, בלי לפגוש אותי - יורדת עליי כסאח!
מוּאה? מתבכיין? כולה דיווחתי לך ברמת הקטע על פדיחה שקרתה לי. מה שנקרא "חשפתי את עצמי". ואת - מתוך מגננה? - קראת לזה מתבכיין. לידיעתך, עם כל כיסופיי לאהבה ולזוגיות משובחת כמו שלך, אני לא בוכה על רווקותי. אני שלם לחלוטין עם מצבי, בניגוד מוחלט אלייך, שובבה יקרה, שאם אני עושה אחד ועוד אחד... זה שלא ענית לשאלתי מה בעצם את מחפשת רומזת לי, במיוחד נוכח פרץ המלל הלוהט מזעם קדוש, שני דברים: או שאת ממאנת לומר לי, או שאת ברמה כזו של הכחשה, שגם כשהתת-מודע שלך מנסה להרים את ראשו המסורס ולוחש לך בחלומותייך את האמת הקשה והמביכה, את מתביישת במה שהוא אומר לך.
אז הנה, את מתנפלת עלי כמו נמרה שמגנה על חייה המאורגנים והמכורבלים מול האח המבוערת של השגרה. ושלא תחשבי, אני לא נגד שגרה. אני בהחלט חושב שאם שני אנשים מעניינים חולקים חיים יחד, שגרתם מרגיעה, נינוחה ונעימה. הבעיה נוצרת כשאנשים משועממים זה מחברתו של זה.
אבל את הרי לא משועממת! לטענתך את פורחת בחברתו המסעירה של בועלך היקר (תגידי, הוא יודע שאת מתכתבת עם גבר זר?). וכשאתם מזדיינים – סליחה, הרי אצלכם, בעדת הבורגנים, אומרים "מקיימים יחסים" – אז כשאתם מקיימים יחסים אני לא תקוע לך באמצע, רואה ואינו נראה?
אז מי שמבלבל כאן במוח, שובבית יקרה, זו את. כי את רוצה ממני משהו, אחרת לא היית ממשיכה להתכתב איתי.
רואה יקר!
הפעם לא ראית כלל לליבי. אני חוששת שהענקתי לך קרדיט מוקדם מדי. ראיתי בך את האמן הרגיש שאתה רואה בעצמך, ומסתבר שלא היו דברים מעולם. במדורי "הפסיכולוג לשירותך" בעיתוני הנשים יש לגברים כמוך מינוח קבוע: "נעדר רגשית".
אלה לא דמעות של זעם קדוש, אלא דמעות קדושות. אנחנו קדושות בגלל כל החרא שאתם מאכילים אותנו, הקדושות המעונות של החיים. אנחנו סובלות מהקפריזות שלכם, משגעון הגדלות שלכם, מהאטימות שלכם, מרגישות-היתר שלכם כלפי עצמכם, מהאיסטניסיות שלכם, מהאינפנטיליות שלכם, מחוסר הבררנות שלכם בנוגע לנשים (רחל איתן, הסופרת האהובה עליי, הגדירה את זה: "אחד שתוקע את ה*** לכל חור מלוכלך"), מהגרביים המסריחים שלכם. ואחרי כל זה אתם עוד מצפים שנהיה עדינות, מבינות, רומנטיות, בשלניות אדירות וגם - שיא החוצפה! – נוטפות סקס.
ולמרות מסקנתך הנמהרת כאילו אני מהללת את נישואיי, וגרוע מזה, מרוממת את בעלי למדרגת אלוהות, דע לך שאני רחוקה מזה, כמו שאתה רחוק, לדבריך, מלהיות רווק מתבכיין (את זה, יקירי, עוד נבדוק!).
הנה, היום בבוקר הפרינסס אמר שהוא לא יבוא איתי לרופא עם הקטנה שלנו. אחרי שהוא שתה במצמוצים מעצבנים את תה הצמחים שלו, אחרי הגרעפס המסורתי, אחרי החיפוש היומיומי הפתטי אחרי מפתחות המכונית, ואחרי ששאל אם כיבסתי לו את בגדי הטניס בשביל המשחק מחר, אתה יודע מה עשיתי? שברתי את רקטת הטניס היקרה שלו! נשברה לשניים כמו קיסם שיניים. הפרינסס נשאר עם פה פתוח, וכעבור שנייה ברח החוצה כמו חתול שבעטו בו.
הלו לך נשואה,
גלי צונמי פורצים מפיך. אילו ניפוצי מקלות דרמטיים. אני תוהה מה זה אומר. אולי מקל הטניס של בועלך מייצג אצלך בתת מודע איזה מקל אחר בגופו שידע ימים טובים יותר? תודי שנשבר לך ממנו, אז שברת לו את המייצג החיצוני של האיבר היקר.
טוב, סתם דעה של זכר נצלן, בכיין ומגעיל. תעשי איתה מה שאת רוצה. בכל אופן, אני חייב לומר לך שנוכח ההתנהלות האחרונה איתך אני חושש לחיי. רועדות לי הביצים ממך... פעם, כשהייתי בן 20, חברה טובה שלי סחבה אותי לפגישה של פמיניסטיות. הייתי הגבר היחיד במקום. זכיתי במבטים עוינים ולחשושים סטייל כת השטן. בהתחלה נשארתי בגלל הסקרנות. ציפיתי שהן ידברו על נושאים קונקרטיים, כמו שוויון זכויות, שכר שווה בעבודה, כאלה. אבל הנושא שתפח ועלה כמו עננה רדיואקטיבית היה שנאת גברים. כולן שם שנאו אותי שנאת מוות, רק בגלל שיש לי שקיק ביצים בין הרגליים. הרגשתי כיצד הוא ואני מצטמקים מרגע לרגע. זה קרה לא בגלל שאני כמו כל הגברים, פחדן אפס, אלא מפני שכל אדם באשר הוא, אשה או גבר, שנתקל באנרגיות קולקטיביות כל כך שליליות - מפחד.
מה שהיה לי נורא משונה שהיו שם כמה בוצ'יות, חלקן הלכו על מראה קלינט איסטווד וחלקן על מראה נהג המשאית. הן הלכו על זה עד הסוף: שיער קוצים, וסט מחביא שדיים, הליכה גסה, ישיבה של סוור בנמל. ואני, הנקניק שבחבורה, לא הבנתי: אם הן כל כך שונאות גברים, למה הן מתחפשות לגברים?
אבל את שמה אותן בכיס הקטן עם ההכללות הפשיסטיות שלך, עד כמה אנחנו, כו-לנו, מאמללים אתכן, הקדושות המעונות, קורבנות המין האנושי כולו. נידונות לסבל נצחי בגללנו, המין הנאלח, מזילות דמעות שקופות מצער קמאי בן אלפי שנים... את, קדושה של רנטגן המזילה דמעות על חייך, כל מה שאת רוצה זה קצת צומי. ואת זה אפילו אני, המוגבל, הנעדר רגשית, מבין ומקבל.
אבל לחוד הרצון הלגיטימי ליחס טוב מבעלך והציפייה לשיתוף במטלות הבית, ולחוד ההכללות. צר לי לנפץ את בועת הרחמים העצמיים הפיוטית שלך, אף אחד לא קדוש!
כן, אני מודה שאנחנו מוגבלים יותר. אנחנו לא נוהגים לנתח כל דבר בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין חברינו, לכן רובנו לוקים בחוסר מודעות עצמית מביכה. כשאתן שואלות אותנו את השאלה הדוחקת: "אז מה אתה רוצה מהקשר?" התשובה הנפוצה שלנו היא: "לא יודע" תוך נעיצת מבט חלול בנקודה דמיונית בחלל. אבל אתן מיד עונות במקומנו. הכל כבר מנותח ומנומק להפליא במוח הקטנוני שלכן. ולנו לא נותר אלא להנהן ולגמגם בהסכמה.
ואגב, זה בטח יישמע לך מגלומני להחריד, שחצני עד כדי גועל, אבל יש לי תחושה שאירוע שבירת הרקטה של בעלך קשור איכשהו לנוכחותי המשונה בחייך.
שלום לך רואה,
התלבטתי אם להמשיך לכתוב לך, או לוותר על מופע האימים ולחזור לחיק משפחתי (הבורגנית). לשכוח מזה שבאוויר מתרוצצים רגשות ודעות באינספור מיילים של אנשים בודדים שמתקשים להירדם בלילות. אבל באחרונה אני כותבת ביתר שאת (סיפרתי לך שאני כותבת שירה למגירה), המילים ממש נובעות ממני. זה גרם לי לחשוב שאתה הטריגר. אם לא הייתי מתביישת, הייתי שולחת לך שיר שכתבתי. אבל זה היה מסכן אותי בלהרגיש כמו בת-עשרה מזיעה מהתרגשות, ואותך בלקרוא ענני בוסר של נשואה ומתוסכלת (זה הדין שתחרוץ עלי?).
וגם, אודה ואתוודה, בצד חוסר הנוחות, ואפילו זרזיפי הכאב שחשתי, שאבתי גם תענוג מוזר מעצם הדוקרב האלקטרוני בינינו. בבקשה אל תזכיר לי את עניין בעלי-בועלי ומקל החובלים שלו. גם ככה יש לי דפיציט חמור בביטחון עצמי.
